מקווה שזה לא אתה

ואז הבחור ממד"א התחיל לספר על הפעם שהם מצאו את הבחור הזה, מת בשירותים וישר עלית לי למחשבה, הדרך שהוא תיאר אותך הייתה מדוייקת בצורה נוראית.
"הוא היה בחור גדול, היה לנו ממש קשה לפנות אותו, הוא מת בשירותים, איזה ריח נוראי היה שם."

ניסיתי לשמור על קור רוח אבל מבפנים הרגשתי איך הכל נע וזז ומתהפך וכואב, בעיקר כואב. אני יושב שם ומקשיב לסיפור שלו כשכל פרט כמו מכת פטיש על החזה, מטלטל ומרסק. מחזיר אותי לרגע בו ראיתי אותך, חסר הכרה, כל כך רחוק מהנשמה מלאת החיים ששכנה בגוף הזה. הריח הנוראי, חוסר היכולת שלי להבין שהנשמה שלך כבר התנתקה מהגוף. השעות שישבתי מחוץ לדירה שלך, מסתכל על כל מי שמגיע, שבודק אותך, מחכה שיפנו אותך לבית חולים, לא מבין ואולי גם לא רוצה להבין.

הבחור ממד"א ממשיך את הסיפור שלו ורגע לפני שאני נכנס לאחת מהסחרחורות האלה שתוקפות אותי מדי פעם כשהזכרון שלך חזק ממני, אני מעיז לשאול אותו "איפה מצאתם את הבחור?" והוא עונה לי מיד 'חיפה'. זה לא הייתה אתה. אנחת רווחה משתחררת ממני, כאילו שאתה לא מת כבר שנה, שלושה חודשים ו23 יום. הפחד שיגיד את השם שלך כמעט שיתק אותי, לקח לי את כל האוויר והשאיר אותי לשניות אחרונות של חיים.

אתה כבר לא מגיע אליי באותה תדירות, המחשבות שלי כבר לא מלאות בתמונות שלך שוכב שם חסר אונים אבל כשהן מגיעות הן עדיין חזקות ועוצמתיות ממני. ממיסות אותי לשלולית עלובה על הרצפה.

אני עוד לא מצליח למצוא את הדרך לשחרר אותך ממני, או לפחות להקל על הביקורים שלך, על העוצמה שיש להם עליי, ואני מפחד, אני מפחד שכל מה שיישאר לי ממך זאת אותה תמונה ארורה שאני לא מצליח למחוק מהראש שלי.
החיוך, הצחוק, היכולת שלך להפוך כל חומת לבנים אטומה לשער פתוח, הכל ייעלם ורק אותה תמונה של גוף חסר נשמה תישאר חקוקה.

אני מתגעגע המון, ולמרות שאני מקווה שהמפגש המחודש בינינו יתרחש בעתיד הכי רחוק שאפשר, אני כבר מצפה בכיליון עיניים לפגוש אותך ושתזכיר לי למה כל כך כואב לי שכל פעם מזכירים את השם שלך.