מציאות חוזרת..

אני טובעת.
שוקעת בתור עצמי.
אני שומעת קול, קול שצועק לי לחזור, אני לא מסוגלת.
אין לי למה, אין לי סיבה לחזור, אני לבד.
אני ממשיכה לטבוע אבל הקול לא מוותר, הוא צועק חזק יותר !
אני נחושה להתעלם אבל משהו עוצר אותי. מין חם לא מוסבר.
משהו מחבק אותי ולא נותן לי לחזור, אבל המשהו הזה לא קיים יותר.
ושוב אני פוקחת עניים לעולם ריק. ומה אני בעולם הזה?
אני לבד בין כל האנשים, הולכת איתם, מחייכת, צוחקת והכל טוב אבל זה לא אמיתי.
ושוב העצב והתסכול מציפים אותי, שוב אותה תחושה של זיוף, שוב אותה הרגשה של כלום.
אבל אני חייבת לחזור. כל בוקר מחדש, עוד לילה אובדני שנגמר וחיוך מאולץ בבקרים.
אבל אני יודעת שאסור לי לוותר.
כואב לי ועצוב וקשה, וכל לילה שעובר זה רק עוד יום בדרך לכלום.
וזה לא נגמר. זה פשוט כאב מתמשך שאני לא יודעת איך לעצור.
כי אני רק עוד אחת מול מליון, אני לבד.
עד אז זה רק משפטים כמו 'את תעברי את זה', 'את חזקה'..
אבל אף אחד לא עצר לרגע לחשוב שנמאס לי להיות חזקה, נמאס לי לעבור את זה, פשוט נמאס לי.
כמה עוד אפשר לקרוא לזה נסיון,לשכנע את עצמי שזהו, אחרי זה יהיה טוב ושוב למצוא את עצמי באותו המצב. לבד.
זה כבר לא חרדת נטישה, זה כבר לא פראנויה זו אותה מציאות כתובה שחוזרת על עצמה.
מציאות בה אני נשארת לבד.