מציאות או חלום?

״אמא אני לא בתולה״. אני מביטה לתוך עיניה של אמא. מחכה לפרץ הבא, לצעקות האדירות, לעיניים הכהות שכועסות.
אבל לא, אמא שלווה. היא נותנת לי חצי חיוך מפייס. מקבלת אותי למרות שלא הלכתי בדרך שבא רצתה.
כבר דקות ספורות שאני מנסה להוציא ממנה את מה שהכרתי השבועות האחרונות, אבל היא לא מגיבה בחולניות.
היא נושקת לי על הלחי ואני נרתעת. היא כנראה מבינה ומרפה.
אני מביטה בה שוב לראות אם היא לא נעלבה, אבל היא כאילו מבינה, מבינה את הקרירות שבי, את העצבות, את חוסר האמון שלי באיש.
היא מסתובבת לכיוון המטבח ומודיעה שיש אוכל חם.
לפני שאני מספיקה להגיב אני כבר רואה 7 מנות על השולחן, אוכל חם אוכל שהיא הכינה. אחי נכנסים בזה אחר זה ומתיישבים בשולחן, כשאני מביטה בהם יותר לעומק אני יכולה לראות שהם שמחים, שמחים באמת.
מצב רוחי משתפר.
אני מתיישבת עם כולם והם מעבירים חוויות, מספרים לי בטבעיות מה עבר עליהם.
אבא נכנס, הוא נושק לאמא, מחייך לכולם ואוכל ממטעמיה.
עיננו מצטלבות, ״זה חלום אבא?״
״כן.. קומי נשמה שלי, כבר מאוחר!״