מפחדת מהמוות
אין לי למי לבכות.
החברה הכי טובה התהפכה (ראו פוסט ראשון).
כל שאר החברות לא באמת מבינות עניין. אם אני אלך אליהן הן לא יעזרו לי בכלל, או אפילו יהפכו את המצב לגרוע יותר.
כל הידידים כבר תפוסים. ורק אני נשארתי לבד.
העולם נהרס סביבי.
אני הורסת את העולם.
קשה להרגיש דחויה. וכן, זה כואב.
לזייף אדישות כשמקבלים 60 בביולוגיה. ובמתמטיקה. ובפיזיקה. ושוב. ושוב.
לשחק אותה מאושרת ללכת לסטודיו כשבחוץ קור אימים. להתעלם מהעובדה שאני מעכבת את כולן כי אני לא מצליחה. הרקדנית הכי גרועה בקבוצה ובכל זאת מחייכת- אולי הסטודיו הזה באמת טוב.
להחליט החלטות ולא לעמוד בהן. או אפילו יותר מזה- להחליט החלטות שאני יודעת שאני לא יכולה לעמוד בהן. ולא להתאמץ לנסות.
להשתדל לא להקשיב כשמזמינים חברים מסביבי להיפגש יחד. ורק אותי לא מזמינים.
לא רוצה לבקש, לא רוצה להידחף.
רוצה שאתם תבואו ותשאלו אותי. מרצונכם החופשי ולא כי לא נעים.
ואז לחזור הביתה ולעבור על רשימת המספרים בטלפון ולגלות שאין למי לפרוק את הכל.
זה כאילו אני משקרת לעצמי. ולכולם.
מציגה חיים טובים כשמאחוריהם מסתתרים הבדידות, הייאוש והכעס.
זה מעצבן אותי שלא אוהבים אותי. ואפילו לא אומרים לי איך להשתנות בשביל שכן יאהבו אותי.
אף אחד לא אוהב אותי.
איה.
מתכווץ לי הלב כי פעם שאני אומרת את זה. הוא בטח הגיע כבר לגודל של צימוק.
אני לא רצויה.
אני דחויה.
אף אחד לא אוהב אותי.
אני לא חשובה לאף אחד.
לא משתפים אותי בכלום.
אני לא מצליחה בשום דבר שאני עושה.
אין לי חברים אמיתיים.
היה יותר טוב לכולם אם לא הייתי קיימת.
אני לא חותכת.
אני לא שותה.
אני לא מעשנת.
אני לא מזריקה.
אני מפחדת מזה.
אני מפחדת למות.
אבל אני יותר מפחדת שהמצב ישאר ככה.
אני מפחדת שהפחד יעלם ואני אנסה את הסיגריה. רק קצת בשביל הניסיון.
או את האלכוהול (הרציני, לא בריזר או בירה שחורה).
או את הסמים.
או את הדם מהסכין.
אני מפחדת שלא ישאר לי לב בכלל.
אני מפחדת להיעלם.
אני מפחדת מהמוות.
אבל כל כך כואב.
שאולי עדיף.
ולא. לכל מי שתהה- זאת לא זעקה נואשת לתשומת לב. בחרתי לשתף משהו, ועשיתי את זה.
תגובות רעות אתם יכולים לכתוב. רק בבקשה חכו איתן לעוד כמה ימים, שבוע שבועיים בשביל שזה ירגע אצלי בבטן ויהיה לי קל לעכל אותן.
אני אומרת מניסיון- אל תכתבו לי אותן עכשיו. אני לא רוצה להידרדר.
תגובות (5)
היי,
את האמת- אני בן אדם חברתי, מאוד. אני מאלו שבדרך כלל נמצאים במרכז צומת הלב, ואני יגיד לך את האמת,
זה חרא.
הרצון לרצות אנשים רק גובר, ולפעמים אתה אפילו שוכח מי אתה.
אני מבינה שזה זמן לא טוב בשבילך כרגע, וגם לי קרו התקופות זמן האלו, שנראה כאלו העולם שכח שאתה קיים.
אני אישית לקחתי את התקופות האלה ככאלו עם הרבה שוקו חם וספרים טובים, השקעה בלימודים והרבה שינה, וכן, גם להיות לבד זה כיף, לפתח את האישיות.
זה יעזור אם תדברי על זה עם מישהו? אני מוכן אם זה בסדר מצידך.
אני יכולה לנסות, דניאל. אבל האחריות עליך בלבד! אני לא אחראית אם עצם הדיבור איתי יגרום לך לחשוב מחשבות קיצוניות (אחרי הכל, אני די מעצבנת. וקוטרית שזה משהו).
אשמח לנסות :)
אוקיי, אוקיי…את ממש כתבת את רוב חיי שחור על גביי לבן…אצלי זה לא תקופה זה רוב חיי…בבקשה תתני לזה לעבור תנסי להתמקד בדברים אחרים,אם את רק תתחילי לישקוע בזה יותר עמוק,בסוף לא יהיה מוצא…אוי אוף על מה אני מקשקשת …
הכתיבה ניפלאה וסוחפת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!