מפחדת לדעת את האמת

אני צועדת במדרכות תל אביב, עם אוזניות באוזניי כאילו מנותקת מהעולם.
אני צועדת במסדרונות תחנה מרכזית החדשה, זו שמלאה בסמים ומסוממים, אותה אחת שמאות ילדים נחטפו ונמכרו לחולי מין כאלה ואחרים.
אני צועדת עם אוזניות באוזניי ומוזיקה בווליום מלא כאילו מנותקת מהעולם, כשבעצם כל תזוזה קרובה אליי מרעידה את גופי.
אני צועדת ורואה שני ילדים בני 12-13 בערך, עם עגלת תינוק ובתוכה תינוקת קטנטנה ומתוקה.
הם נראים נינוחים.
עיניי מרותקות אליהם וראשי כבר החל לדמיין סיטואציות שבהן הם נמצאו, אני צועדת וראשי עדיין חושב
ואני מפחדת לדעת מה ילדים כל כך קטנים ומתוקים עושים בתחנה המרכזית החדשה עם פניהם נינוחות ותינוקת קטנטנה ותמימה בעגלה.
אני מפחדת לעלות על דעתי היכן נמצאת אימם.
אני צועדת ורואה שתי פיליפיניות קטנות בנות 9-10 אולי, עיניהן כאילו כבר רגילות להכל וראו מספיק.
גופן לבוש בבגדים שנשים בוגרות לובשות כבר בימינו.
ואני חושבת.
חושבת ושואלת את עצמי מה ילדות כל כך קטנות עושות פה ולבושות כמו נשים בוגרות כבר.
ואני מפחדת.
מפחדת לדעת את התשובה, מפחדת לדעת למה הן מסתובבות פה לבד.
האם הן יחטפו בעוד שעה וימכרו לחולי מין? האם זה כבר קרה?
אני צועדת עם פניי על הריצפה, מתעלמת מחיוכים של גברים שעל פניהם כבר אפשר לדעת מה עובר בראשם.
אני צועדת ומפחדת על עצמי.
אני צועדת וחושבת איך אימם של ילדים אלה לא מתו כבר מהתקף לב שילדיהם הקטנטנים עם המבטים התמימים מסתובבים לבד בתחנה המרכזית.