מפגש כלבים
שש וחצי בבוקר זו השעה הקבועה בה אני יורד במדרגות ביתי. יורד לאט, משפשף את קורי השינה מעיני והכלב שלי, שלא ראה אותי במהלך הלילה ממתין ומכשכש בזנב. הוא ממתין שם בדריכות כאילו אלוהים בפני עצמו יורד עכשיו אל הארץ ועומד להעניק לו ברוב חסדו את תשומת ליבו ולו לזמן מועט. תחילה זנבו נע מצד לצד באיטיות וככל שאני מתקרב לקצה גרם המדרגות הקצב מתגבר. בשנייה שאני מניח את כף רגלי על רצפת הקומה, הוא מתחיל לקפץ מעלה ומטה כאילו לא ראה אותי יובלות. הוא קופץ ומלקק אותי, רץ מצד לצד של החדר וחוזר חלילה. הדבר שמדהים אותי מחדש הוא שכל בוקר הטקס חוזר על עצמו. זה קצת מציק לפעמים אבל אני משתף פעולה, מלטף ומעניק מילות עידוד ותמיכה. עכשיו בואו נודה, אין אף אחד בעולם הזה שמתייחס אליי כמו הכלב שלי, כשאני נכנס לעבודה אין אף אחד שקופץ עליי ומלקק אותי, וטוב שכך, ראוי לומר. ובכל זאת, אני לא בטוח כמה אני מעריך את המחווה הזו, כפי שהיה ראוי שאעריך אותה. מחווה שחוזרת כל יום ולא משנה כמה זמן כבר אנחנו ביחד. נניח אשתי שרואה אותי בבוקר אף פעם לא קפצה עליי ככה. לא בהתחלה שרק הכרנו וגם לא אחרי 25 שנים ביחד. להיפך אם אני צריך לדמות אותה לכלב הייתי אומר שאיך שהיא רואה אותי, בוקר צהרים או ערב – לא משנה באיזה שלב של היום, זה קצת כמו טרייר שמבחין ברוטוויילר מרחוק וכל מה שנשאר לעשות זה לברוח הכי מהר ולמקום שבו לא יוכל להיווצר אפילו קשר עין.
וכך אני שותה כוס מים קרים, מכין לעצמי כוס קפה חם, לוגם אותו באיטיות ונותן ליום לפלוש לתוכי בהדרגה. הכלב שלי, רקסי, רועה גרמני חמוד אך בלתי מאולף בעליל ממתין בחוסר סבלנות לידי עד שאסיים ואז אקח את רצועת הטיול, אקשור אותה לצווארו ונצא יחדיו לגינת הכלבים.
אנחנו פוסעים יחדיו כמה דקות. פוסעים זה ניסוח פסטורלי ועדין מדי. האופן שבו אנו נעים לכיוון הגינה, המרוחקת כחמש דקות מביתי, דומה יותר למתקפה הפורצת כל כמה שניות מחדש במהלכן רקסי מושך אותי במהירות רבה עד כדי מעבר מהליכה לריצה ואני נאלץ להגיב במשיכת הרצועה בחזרה. רקסי, מרחרח את השביל ומדי פעם מסמן על ידי הטלת מימיו במקום כזה או אחר. אני מאוד משתדל שלא ישתין על גדרות, צמיגי רכב ושערי בתים אלא שלכלב יש רצונות משלו והוא דווקא נהנה להרטיב את כל המוזכר לעיל.
בסופו של דבר אנחנו מגיעים לגינת הכלבים, רקסי שמח במיוחד משרבב את לשונו ומיירר עליי בזמן שאני משחרר אותו מרצועתו. עוד מבט אחד לכיוון השער, כדי לוודא שהוא נעול והפרא לא ישעט החוצה לעבר הרחוב. רקסי כבר חג במעגלים סביב תוך כדי סימון כל כמה מטרים של הטריטוריה. כלבים הם חיות שבויתו אבל אין ספק שהטבע הפראי שלהם מגיח מדי פעם וטריטוריאליות או סימון היא אחת התכונות שנשארה טבועה בהם. אני מתיישב בצד ומהרהר על היום המצפה לי בעבודה. רקסי עסוק בשלו אך מדי פעם הוא עובר לידי מרחרח אותי, מוודא שלא נעלמתי וממשיך בסיבוביו בגינה. אין סוף לאנרגיות שלו, הוא יכול לרוץ בלי הפסקה והדבר מפליא אותי מחדש מכיוון שאין להן שום מטרה כביכול.
הנה מגיעים שני הקבועים הנוספים של הגינה: הבולדוג הצרפתי יותר נכון הצרפתיה. הבעלים שלה הוא בחור צעיר נגיד בן עשרים ומשהו וכנראה גם רווק והטרייר הזקן שבא עם גבר מבוגר יותר ממני בכ-5 שנים. הכלבים כבר מכירים אחד את השני והשלישית ולכן איני חושש מהמפגש ביניהם. עם כלבים חדשים אין לדעת אף פעם איך הדברים יתפתחו, היות ורקסי עדיין נושא עמו את אשכיו (לא היה לי האומץ להוריד לו את הביצים) מפגשים כאלו יכולים לצאת משליטה.
"את באה לפה הרבה" רקסי מגרגר לבולדוגית ומרחרח אותה באזור הישבן. איזו דרך מצויינת להתחיל שיחה. אבל הבולדוגית לא ממש שמה עליו וניכר עליה שהיא לא מתרשמת במיוחד מהזכר הצעיר. אין ספק שהצרפתיה הזו היא כלבה. הבעלים שלה לא ממש בקשר עין אתה הוא עסוק בנייד שלו. מה לא הייתי נותן כדי לחזור להיות בגילו, נטול דאגות, צף בחיים. ומצד שני לא יודע כמה החיים שלו דבש. בוקר אחד שמעתי אותו מדבר עם איזו בחורה, כמעט מתחנן שלא תעזוב אותו. גם אם אתחנן לאשתי שתלך, היא לא תשחרר את האחיזה שלה מהצוואר שלי. אם לא שמתם לב יש פה היפוך תפקידים והפעם אשתי בתפקיד הרוטווילר והלסתות שלה מגיעות ישר מהגיהנום.
החמוד השני הוא הטרייר בצבע חום בהיר. הוא נטול ביצים והבעלים שלא נטול הבעה. כשהוא מדבר השפתיים זזות אבל שום רגש או מסר תת הכרתי לא עובר באמצעות הבעות פנים רגילות. הטרייר שלו הוא מן רוח חופשית. הזנב שלו תמיד למעלה והוא תמיד בא בטוב. הוא אף פעם לא מתחיל ריב או מכות יש לו תכונה מדהימה: היכולת לזהות את נקודות התורפה שלו ביחס לכלבים אחרים ולהיזהר מהן. כלב רחוב חכם כזה, קצת תחמן. נניח אם יזרקו אוכל למרכז החצר, אני בטוח שהוא הראשון שיקלוט וירוץ לאוכל. רקסי שלי יעשה סיבוב בחצר לפני שיגיע לאוכל והצרפתייה תקלוט רק את ריח השאריות לפני שתגיע לבדוק מה קורה באיחור אופנתי. שתי דקות לפני שאנחנו צריכים ללכת, כלומר אני הוא זה שצריך ללכת כי העבודה ואשתי והחיים שלי מחכים. שלושת הכלבים נאספים במרכז החצר. רקסי מביט על כולם מלמעלה בגלל הגודל שלו אבל אין ספק שהשניים האלה יודעים דבר אחד או שניים על החיים שהוא עוד צריך ללמוד. לא מספיק לכבוש טריטוריות, צריך גם לתחזק אותן וזה כבר הרבה יותר קשה.
כל אחד מהבעלים של הכלבים נמצא בפינה אחרת של הגינה, נמנעים כמעט מקשר עין אחד עם השני, עסוקים בניידים שלנו, או סתם מעדיפים שלא יבלבלו לנו במוח לפני שיום חדש מתחיל. אני מסתכל על הכלבים ואז על השניים האחרים, נאנח קצת, קם ושורק לרקסי.
רקסי לא בא…
אני צועק לו, לוקח לו עוד דקה עד שהוא משתחרר מהחברים שלו, כאילו אומר להם: " מחר באותה שעה, אני אהיה כאן. צ'או".
אני מסיים לקשור אותו בטרם אנחנו יוצאים מהגינה, אני סוגר את השער אחרי ורקסי מושך אותי קדימה בחוזקה.
תגובות (1)
בשבילי אין כמו כלבים, ולא כותבים עליהם כאן הרבה, אז כיף לראות סיפור על כלב ועוד סיפור כל כך מציאותי ומדויק.
וכל מה שתיארת כאן ממש מזכיר לי את הכלב שלי ואת החברים שלו, אמנם אין גינת כלבים במקום שאני גר בו אבל הוא פוגש אותם ברחוב ומשחק איתם.