מעשים דורשים אומץ
"קדימה, את מסוגלת, אני יודע שאת מסוגלת," קול קטן לחש לה בלב, קול שלא יוצא מראשה כבר שנים שלמות. "את מסוגלת לעשות את זה, אני אתמוך בך אחרי שתעשי את זה…" הוא ממשיך ללחוש.
היא רוצה להגיד לקול הזה משהו, אבל היא יודעת שלא יענה. היא מחליטה לשאול בכל זאת. "כן? איך בדיוק תתמוך בי? כלומר, אני מאמינה לך, אבל איך? אנשים ינסו לקחת אותי ממך."
למרבה הפתעתה, הקול ענה. "אני אקח אותך מהר יותר מהאנשים, אני מבטיח. מיד אחרי שתעשי את זה, אני אתן לך יד, את תקומי ואנחנו נברח ביחד אל הממלכה שלי."
היא הסתובבה כדי לראות מי מדבר, אבל אף פעם לא ראתה את בעל הקול.
"אבל… זאת עוד עבודה, למה אתה כל כך חושק לעבוד? למה אתה כל כך שמח מעבודתך?" היא שאלה, בתקווה שיענה לה שוב.
"כל אחד צריך לאהוב את עבודתו," הקול ענה. "ואני אוהב את ריח העבודה. את רגשות האנשים שמסביב. אני פשוט אוהב את זה."
"בסדר," אמרה עם חיוך קל, "אבל אני עדיין לא מסוגלת. אין לי את האומץ. אני לא אמיצה, אני פחדנית. תעזור לי, אני מתחננת."
"אני יכולה," הוא לחש. "את מסוגלת לעשות את זה, את אמיצה, ממש לא פחדנית. את יכולה לעשות את זה, ואת גם תעשי את זה."
היא נשמה עמוק ורעד עבר בגופה. "אבל… אוי, אתה יכול פשוט לעשות את זה במקומי?"
"לא," נימת הקול לועגת. "עד שלא תעשי את זה בעצמך את לא יכולה לראות אותי, ועד שלא תעשי את זה, לא אוכל לגעת בך, כך שאני לא יכול לעזור לך לעשות את זה."
"בסדר," אמרה. היא הלכה אל סף גורד השחקים וקפצה, בעודה עוצמת את עינייה.
חיוך עלה על פניה. אני מסוגלת, היא חשבה, עשיתי את זה!
היא המשיכה ליפול וליפול, ידייה נפרסות לצדדים, היא נושמה את הרוח החזקה והאחרונה שלה. כשהיא התנגשה, העולם הפך לפתע לשחור, אבל מיד חזר אל אותו המצב שראתה אותו, מלבד איש, שהופיע מולה לפתע. הוא הושיט לה את ידו, ואמר "קדימה, מהר!"
"זה אתה!" היא קראה בשמחה, "זה אתה, אתה בעל הקול!"
הוא גילגל את עיניו ועזר לה לקום. "נכון, זה אני. ועכשיו בואי כבר, אני רואה את האמבולנס מתקרב!"
תגובות (7)
הו, קול, זה היה המוות? D:
פטריק נס, אנשים כל כך תמימים!
לאאא אז זה לא המוות -_- (זה ציני, ברור שזה המוות D: )
(פטריק נס זה אלוהים בשבילי, הסופר הזה אחד הסופרים הטובים בעולם לדעתי).
אני יודעת שזה קול, הלוואי וגם לי היה את האומץ, הלוואי וגם לי היה קול בראש, הלוואי וגם אצלי היה גורד שחקים \:
XD
אבל בעיר הגדולה הזאת -שלדעתי היא סתם חור גדול, אפילו שכל אחד מכיר את העיר- אין גורדי שחקים -,-
חה גרמת לי לחשוב על משהו גאוני.
כאן אין גורדי שחקים, רק גדרות שחוקים XD
גואני ^ D:
אבל פאק, אפילו גדרות אין כאן. רק המון המון מכוניות ורעש ובניה ובניינים ובתים ואין אפילו קמצוץ של שקט ><
רק שאלתי אם זה היה המוות .-. אלוהים, מה עשיתי??
דבר ראשון- אני מבקשת- פטריק נס, ולא אלוהים (אפילו שזה די אותו דבר… XD)
דבר שני- אמרתי שהייתי מעוצבנת XD כשאני מעוצבנת אני גם מסוגלת להגיד… עזבי, אני לא אגיד את זה שוב, זה מצחיק אותי תמיד מחדש XD
אה וכן, זה המוות 3:
אה וכמעט מכל שתי מילים שאני כותבת ,אני איכשהו מצליחה לשנות נושא על המירמורי חיים שלי, פשוט תתעלמי מזה ^^
אה ותודה XD
לדעתי זה היה ממש מגניב, לא חשבתי שזה היה המוות אבל זה לא הפתיעה אותי שהיא קפצה…
יופי של כתיבה 3:
תודה XD
זאת הכוונה- אני אוהבת כשהקוראים צריכים להפעיל את המוח כדי להבין. יש כאלה שקוראים לזה כתיבה ללא מספיק תיאורים, ויש כאלה -אני- שקוראים לזה כתיבה עמוקה D:
הרי צריך להבין סיפור שקוראים אותו, נכון? יופי- לא כל סיפור באמת מצליחים להבין. צריך ניסיון קריאה כדי באמת לקרוא ולהבין ספרים עמוקים… ובגלל זה אני צריכה לגדול עד שאקרא את מאה שנות בדידות ><
נו טוב, לפחות למישהו צריך להיות אומץ… חפרתי, אה?