מעמיד פנים.

היה אבי נוהג להיות במחיצת אנשים עוד אז מימי ילדותי, והיו רבים נוהים אל פיתחו ושוטחים לפניו מילים וסיפורים בדיבור מהיר ושוטף כאילו אין מעצור ללשונם, והוא, מעצם מנהיגותו הטיבעית והמולדת היו נכרכים סביבו אנשים ממקום עבודתו או מבני משפחתו וחבריו ונוהים אחריו בטבעיות משיחית משהו.

והיה אבי גם גבוה וצנום גוף, ישיבתו מול חבריו היתה אצילית משהו, מלוא קומתו בזקיפות גב ישב, וראשו שמוט קימעה כלפי מטה כמו מפל מיים חיים אל עבר כתיפיו העטופות חליפת קסם תואמת עניבה, עד רגליו השלובות זו בזו בטבעיות זורמת אל נעליו הבוהקות ועוטפות כפות רגליים חנוטות בגרביים תואמות.
והוא היה תמיד קשוב ודרוך אל מבקריו הרבים, וכמעט לא היה מוציא הגה מפיו בתגובה למילים שלהם ששצפו וקצפו בקצב מהיר, היה מפנה מפעם לפעם מבטו אליהם מעוות את פניו משהו סימן לפליאה או הפתעה ולא היה אומר כמעט כלום, רק מקשיב, שומע מלא גינוני הקשבה, רק מקשיב.
וכך היה נוהג לפעמים לשעות ארוכות עם מבקריו וחבריו ובני המשפחה שעלו אליו בעיקר בסופי השבוע כאילו היו כולם יודעים שאצלו, אצל אבי, תהיה להם אוזן קשבת בלבד ולא מתריסה או מכבירה להג פולמוסי מתנשא.
מפעם בפעם היה אבי מגניב אלי מבט מגונן ומחייך, הילד הקטן, בן זקוניו המוזר בין ילדיו, בעת שהייתי משתובב סביבו ומחפש את קירבתו ואת מגע ידו החמימה אפילו בעת שהיה טרוד בהקשבה לאורחיו.
מאז ילדותי שבה יכולתי כבר להבין, הייתי עם אבא חושק באהבתו והוא כהרגלו ברבים לא הכביר מילים וגינונים גם איתי, די היה במבטו ובחיוך העולה על פניו מולי כדי להכיל את כל אהבתו הגדולה אלי.
בכל פעם שהייתי גולש לעולמי המקביל הדמיוני שהיה רק שלי היה אבא מגן עלי מפני כל הלועגים לילד המוזר והחולמני הזה שהיה בוהה וגולש באחת ליקום אחר שהוא רק שלו, ומפליג שם בדמיונו הפורה למחוזות אחרים שכה אהב עד כי הניח לצרכיו להכתים את מכנסיו והפכו אותו מיד למקור ללעג ובוז מסביבתו.

ואבא בלי מילים היה מגונן במבטו או במגע ידו המרגיע כאילו אומר ״אל דאגה בן, אני כאן אני רואה ויודע הכל״. וכך שנים הייתי שותף כמעט מדי סוף שבוע למחזה ההקשבה של אבא אל מול רבים שטופי מילים, והייתי מביט אליו ומקבל ממנו בחזרה את מטריית הבטחון שכה הייתי זקוק לה ממנו מפני עולם של לועגים, הבטתי בו בהערצה ורציתי להיות כמוהו נטול לעג ואהוב ומקור לעלייה לרגל לבני אדם באשר הם.
כאשר בגרתי מעט, לפני גיוסי לצבא, שאלתי את אבא כיצד זה יש בו הסבלנות להקשיב שעות ארכות לכל דורש ללא תגובה של ממש למעט גינוני פנים והנהון ראש מסוגנן?
והוא ענה לי בקולו המהדהד והעמוק ובמילים ספורות בלבד כיאה למי שאינו מרבה מילים שלא לצורך :
״אני מעמיד פני מקשיב״, אמר, ״ ולא תמיד אני באמת מקשיב, אבל מפאת הכבוד שאני רוחש לרצונם לשטוח דווקא בפני את סיפוריהם אני מעמיד פני מקשיב ומכבד בכך את רצונם ״ זמן מה אחר כך ימים לפני גיוסי לצבא הוסיף אבא פעם ואמר:
״החיים האלה כולם אינם אלא העמדת פנים אחת גדולה״
אמר, סתם, ולא פירש.
חשבתי אז בפעם הראשונה שגם אבא בעצמו גולש ליקום אחר ודמיוני משלו בדיוק כמוני, מבלי שאיש יבחין בכך, ושמחתי שיש את אבא שיודע ומכיר את עולמי האחר כי הרי הודה הוא בפני, שהוא גם הרבה נמצא שם ומעמיד פנים לפני כולם כאילו הוא כאן, היה בכך סוג של אישור עבורי להמשיך ולגלוש לחמדתי, ליקום המקביל, הדמיוני, שהוא רק שלי ואולי גם של אבי.
התגייסתי לצבא וידעתי שם להעמיד פנים כמו שאבא לימד אותי, הייתי גולש לעולמי שלי והעמדתי פנים אל מול פני כל העולם כאילו אני כאן בעודי בעצם לפרקים ארוכים בכלל נמצא רק שם.
אל מול חברי לנשק, אל מול הלוחמים שלי, באימונים ובעת הקרבות תמיד גלשתי לשם ליקום האחר הדמיוני שלי ותמיד דמיינתי את אבא מגונן עלי אפילו שהוא לא היה שם והעמדתי פנים שאני כאן, ואף אחד כבר לא לעג, ואף אחד כבר לא הביט את המבט התוהה כלפי כפי שהיה אז בילדותי ואף אחד מחברי וחיילי לא ידע כי המפקד הנערץ שלהם בעצם הינו מעמיד פנים מדופלם.
גם בקרב הראשון הארור ההוא בו נפל לידי חברי נקרעה בי נפשי וזעק ליבי נואשות בעת שחלפתי על פני גופתו המוטלת פעורת עניים, כאילו מופתעת מהחיים שנקטעו ממנה באחת ובאופן כה מפתיע, ואני הבטתי בו בחברי המת ורציתי להיות באותו הרגע במקומו או לפחות איתו, וליבי זעק ורוחי פרצה בבכי בו בזמן שאני הייתי גם מעודד וגם מחבק את חיילי האחרים שחפנו את ראשם בין ידיהם פן תחשף דימעתם, והייתי כאילו מגונן עליהם שמא ייפגעו מהאבדן, שלא תיפול נפשם ורוחם בדיוק כמו שאבא היה מגונן עלי, והעמדתי פנים בשני העולמות האחד כלפי כולם והשני שלי לבד, וליבי נקרע ונפשה זעקה ואני העמדתי פנים גם שם.
לימים חלה אבי במחלה מאיימת וגסס אל מותו במהירות מסחררת ובעודי מתבונן בו באבא הולך ממני חשתי כמו מאבד ביחד איתו את חומת המגן שלי עוד מימי ילדותי.
אימי בחרה שלא לספר לאבא את האמת על המחלה והמילה ״סרטן״ לא נאמרה מפורשות בקול לידו.
סיפרו לו אימי ואחיי שיש לו ״דלקת״ ושהוא יחלים ממנה בקרוב ואני שתקתי ולא אמרתי דבר, רק הבטתי בו, והוא הבין…
וכשאני ישבתי לידו בימי המחלה המקננת בתוכו, היה אוחז בידי כמו פעם והייתי חש את חום גופו זורם אלי דרך כפות ידיו המגוננות עדיין, והוא היה מביט בי באותו המבט הבוטח ההוא של ילדותי מחייך אלי ובלי מילים אומר: ״אני יודע הכל בן ואני מבין״ כאילו מרגיע אותי כאילו מנחם אותי לקראת לכתו אל מנוחתו, כאילו חוזר ונוהג כמו עם חבריו בעת שהיו שוטפים אותו בסיפורים, ומעמיד פנים, כך נהג עם אמא ולמענה וגם העמיד פנים כאילו לא יודע הוא את גורלו שנחרץ זה מכבר.
ישבתי מכונס בחדרו בבית החולים לא רוצה להפסיד אותו או לאבד אף רגע אחרון עם אבי, ובעת שליבי מירר בבכי המשכתי להעמיד פנים כמו שהוא לימד אותי, וכתבתי לו שם על פתק קטן בכתב ידי המעוקל שרעד מפחד ובכה גם הוא עם לבבי:
״העצב בעניים הלחות האומרות… לא…
אלה העניים העמוקות אומרות… לא…
המחשבות הבהירות, עדיין, אומרות… כן…
פעימות הלב השבורות אומרות…כן…כן…כן.״
וברגע פלא עת יצאה אמא ויצאו אחיי מחדרו והותירו אותנו שם יחד לבדנו, בידיים רועדות הגשתי לו את כתיבתי שיקרא, בעודו מתאמץ להביט אל הכתב ולהבינו נצצו עיניו ודימעת פרידה זערורית זלגה מקצה העין ובלי מילים כמו אמר לי אבא שוב:
אני הולך כעת ואני מעמיד פנים כאילו לא, אני יודע שאני נפרד ממך כעת לעד ילד אהוב שלי ואני מעמיד פנים שלא, ״שמור על אמא״ לחש על אזני בקול רועד, חזהו התרומם לפתע לנשימה עמוקה גבוה… גבוה…וכאשר צנח חזהו בחזרה למקומו…לא שב יותר להתרומם.
היתה זו נשימתו האחרונה של אבא איתי, הוא ואני לבד.
ואני אז חרב עלי עולמי… חיבקתי אותו אל גופי מבקש את כף ידו שתאחז בשלי, שתגונן עלי מפני העולם כמו פעם, והיא היתה אך מונחת ללא זיע לידי, ודיברתי אליו לאזנו ולחשתי לו את אהבתי והבטחתי לו לשמור על אמא והעמדתי פנים שאני חזק כאילו לא מתרסקת נפשי באותו הזמן, ממש כמו אז בקרב, כשנפל ומת לידי חברי.
העמדתי פנים כמו שאבי לימד אותי על אף שידעתי כבר, לכשאקבור את אבי אקבור ביחד איתו גם אותי, ואני והוא לבד, ביחד נעמיד פנים.
פחדתי ומורא גדול אחז בי בלי אבי קיסרי.
ואני מתגעגע אליו ונשבר וממשיך להעמיד פנים.