מעט שונה יותר מיוחד

תמיד הייתי קצת שונה, תמיד הייתי יותר מיוחד. מעולם איש לא ייחס לזה חשיבות עוד מגיל קטן חייו באשליה. וגם אני נכנסתי לתוכה. הרגשות שהיו לי נקברו עמוק באדמה, הרצונות שרציתי נשכחו במעמקי מוחי ממזמן.
אך דבר לא הכין אותי ליום בו הבנתי הכול.
בזתי להם, בזתי לאנשים שהיו בדיוק כמוני, מעט שונים, יותר מיוחדים. זלזלתי בהם וקיללתי אותם. ומתוך מה? פחד מעצמי?
הם היו עוברים ברחובות משלבים יד ביד כל כך בטוחים באהבתם ורק אני הייתי עוצר ומסתכל ופניי מתעוותות בכאב. האם זה רק הגועל? האם זה הדבר היחיד שגורם לי להרגיש כך? מעולם לא חסרו לי חברים, וגם חברות ומחזרות לא חסרו, אך מעולם לא הרגשתי את הריגוש המצופה איתם. מעולם לא הרגשתי את מה שהייתי צריך להרגיש איתם. עד שהוא הגיע, הוא היה מעט שונה יותר מיוחד בדיוק כמוני. עיניו הכחולות ננעצו עמוק בתוך עיניי כאשר צעד לכיתה, כאילו הרגיש וידע שאני בדיוק כמוהו, מעט שונה ויותר מיוחד. עיניו איימו לחשוף את כל מה שנקבר. עיניו אלה שגרמו לעיניי לשרוף כתגובה. שנאתי אותו, עוד מהשנייה הראשונה הכרחתי את עצמי לשנוא אותו. לא נתתי לעיניו להכריע אותי ולתת לי לזכור שאני בדיוק כמוהו, מעט שונה יותר מיוחד. התרכזתי בשנאתי אליו. כיניתי אותו בשמות איומים, הפנתי נגדו כיתה שלמה. ובשביל מה, בשביל מי? בשבילי?. לעולם לא זה היה בשבילו בגללו, בגלל שהוא היה מעט שונה ומאוד מיוחד. בגלל שהוא חשף את זה בפניי כולם.
אך ניסיונות הפגיעה שלי בו פגעו בעצם רק בי, הוא ידע בדיוק כמוני שאני והוא יחדיו דומים.
יום אחד הוא עשה את הנורא מכול יום אחד הוא העלה את כל מה שנקבר מזמן, כל מה שנשכח נזכר. אני לא זוכר בוודאות איך הגענו לזה אבל התנשקנו אני והוא. וזה הרגיש כול כך נעים, כול כך נכון. האם עד עכשיו מה שהרגשתי לאנשים המשוחררים ברחובות האנשים שהם בדיוק כמוני מעט שונים ויותר מיוחדים היה לא יותר מאשר קנאה? כן, כן זו הייתה קנאה. כי גועל לא פרץ בזמן הנשיקה הזו. וגם לא בזו שאחרייה, ובזו שבאה אחרייה, ובאלה שבאו אחריהם ובזה הבנתי שאני בדיוק כמוהו. כמו אהובי שניסיתי לפגוע בו כל כך. ורציתי להיות כמוהו בעוד דבר נוסף, רציתי להיות משוחרר. וכנראה שזה גרם לדבר נוסף:
"אבא, אמא. אני צריך לדבר איתכם." אמרתי מסתכל עליהם בקפידה עומד את המילים שלי, ולאחר מכן משחרר אותם לאוויר העולם, בפעם הראשונה מזה המון זמן.
"אני הומו." אמרתי בקול, גורם לאבא לעצום עיניים בחוזקה ולאמא לבכות. זהו זה קרה אכזבתי אותם אך הייתי חייב לחשוף את האמת שלי הייתי חייב לדבר לא יכולתי לשתוק עוד.
"אפשר לתקן את זה." אמר אבא בקול שקט, פותח את עיניו, גורם לאמא ולי להסתכל עליו בפליאה. לתקן את זה? הוא מתכוון לתקן אותי? הוא חושב שאני מכשיר שהתקלקל וצריך לתקנו?
"לעולם לא," אמרתי בשקט וברצינות. "לא צריך לתקן אותי אבא זה אני, לא משנה כמה ניסינו להכחיש את זה. אבא זה אני." חזרתי ואמרתי מנסה לגרום לו להבין שאני לא המכשיר המקולקל שלו ייחל לתקן. שאני הוא בנו, ושאני לא מקולקל.
"זאק, מה לעזעזל לא בסדר איתך?" הוא הסתכל עליי מזועזע, נחרד, נגעל. ואני רק מגחך לדבריו ללא הומור.
"יותר מדיי, יותר מדי דברים לא בסדר אצלי זאת הבעיה לא? יותר מדי דברים לא בסדר אצלי ואתה לא יכול לעשות דבר כדי לשנות את זה, אתה לא יכול לשנות את זה.
אתה לא יכול לתקן אותי, כי אני לא שבור אני לא צריך להיות מתוקן כי זה אני." חזרתי ואמרתי ודמעה זולגת מעיניי. זה אני לטוב ולרע. אבא קם מהכיסא במהירות, והכיסא נופל מאחוריו ברעש אשר מפר את הדממה. אמא כבר הפסיקה לבכות, מסתכלת עליו ואז עליי.
"כריס.." החלה לומר אבל זה היה מאוחר מדיי, אבי התקרב אליי בצעדיי איום, מרים את ידו ואני עוצם את עיניי בחוזקה מתכונן למכה אך דבר לא מגיע, ולפתע אני לכוד בתוך גוף חם וגדול שמחבק אותי בחוזקה ומסרב לעזוב. "אתה לא שבור אתה הבן שלי ובנים לבית משפחת שפרד לעולם לא יישברו. אני גאה בך, בן שלי. כנראה שתמיד ידעתי שאתה בדיוק כמותם מעט שונה יותר מיוחד. אני מצטער על מה שאמרתי הייתי בהלם.
ואני אוהב אותך לעד לא משנה את מי אתה תאהב, אתה תמיד תיהיה בני בכורי, יחידי. שאני תמיד ולעולם ייתגאה בו, בכל דבר אשר תעשה בני כל דבר שתבחר לעשות אני איתך."