מעולם לא התבגרתי באמת

בס"ד

למה זה היה חייב לקרות?
אני לא רציתי את זה.
כל כך רציתי להישאר ילדה.
עד עכשיו אני ילדה.
מעולם לא התבגרתי באמת.

העולם המשיך להיות יפה ומושלם
רק אני קלקלתי את הנוף
אני לכלכתי את התמונה היפה של הטבע.
רציתי להיות שקופה ובמקום זה הייתי גדולה ומגושמת.
הרבה יותר מידי.

ראיתי ילדים קטנים
יפים כמו מלאכים
והייתי משפילה את העיניים
רציתי ללכת בתוך קופסא
או להיות בלתי נראית.

העולם המשיך לחייך
רק החיים שלי נעצרו
רציתי עמוק בפנים להיות חופשיה
לא להתבייש, כי לא עשיתי שום דבר רע
לקפוץ, לרוץ, להרים ידים ורגליים.
להסתובב, להתהפך, לרקוד, להשתולל.

בסך הכל עדיין הייתי ילדה.
תמיד כשהמורות היו אומרות:
אתן עוד צעירות, אין לכן דאגות,
נצלו את הזמן, תשמחו, תהנו,
הלב שלי היה נשרף.

רציתי לשבור משהו
או לבכות
או לשרוט את עצמי עד זוב דם.
זה היה כל כך לא פיר.
איזה בלי דאגות, איזה תעשי חיים.
אין לי חיים.
מי מסוגל לשמוח?
מה זה בכלל להיות משוחררת?
ושתקתי. לדבר היה יותר גרוע בשבילי.

הילדה הקטנה שהייתי
הלכה עם משא של אלף טון על הגב
כל יום, לבית הספר, חזרה הביתה, לאירועים.
מנסה להיות קטנה ככל שניתן
ומקבלת תוצאות הפוכות.
נחנקתי ונחנקתי עד שנגמר לי האוויר.

מעולם לא רציתי להיות גדולה.
אולי זאת הסיבה שעד היום אני עדיין ילדה.

כל הזכויות שמורות לנסיכה של שבת.