מעבר למה שאת יכולה

זה מעבר למה שאת יכולה, ואת אומללה בגלל זה.
עינייך מוצפות דמעות, ואת רועדת מכעס בלא שליטתך.
את כל כך מלאה באפלה ברגע זה, עד שאת רוצה לתלוש
לעצמך איברים מגופך, לקרוע אותם באכזריות ולזרוק.
את רוצה להיות טובה יותר, את רוצה שתהיה לך אפשרות
לעלות למעלה. זה כמו להגיד לך לגעת בתקרה ללא סיכוי
להגיע לשם ללא מדרגות, סולם או אפילו שרפרף.
את כועסת על זה שאת לא יכולה, כועסת על עצמך.
וכמו מטומטמת זה כל מה שאת עושה, גם אם התקרה
היא כמה מטרים מעליך את מאמינה שכולם יכולים מלבדך.
את מאמינה שלכולם זה קל לגעת בה, לכולם יש עזרה…
חוץ ממך.
ואת טועה, לא לכולם יש עזרה. ולכן חלקם מנמיכים את התקרה,
את הציפיות שלהם מעצמם. הם מנמיכים את התקרה עד שיכולים
לקפוץ ולהגיע אליה. גם אם זאת אינה המטרה שלהם מלכתחילה,
אבל הם השיגו אחת כזאת ואת לא.
כי התקרה שלך כמעט בשמיים, את מצפה לעצמך מעבר למה
שאת יכולה. מצפה מעצמך להיות כזאת שתצליח, שתפרח, שתעוף.
אנשים התחלה גם מצפים ממך, בפעם הראשונה שהם רואים אותך.
הם מצפים, שיראו כנפיים או שאת בחצי הדרך במדרגות לתקרה,
שבשבילך היא בשמיים.
הם מצפים, ואת מאכזבת. ואת אומללה, אומללה כל כך.
ולי חבל, חבל לראות אותך ככה ואני יודעת שאת לא תנמיכי מעצמך
ציפיות, אני יודעת שאת רוצה להגשים חלומות, אני יודעת שאת
לא רוצה להיות מי שאת. את לא מוותרת אבל לא יכולה לעשות כלום.
ואני כמעט בוכה לפתע כאשר מביטה בך, לפתע באמת חבל לי.
ואני רוצה לתלוש את התקוות שהתנפצו ולבנות מהן דרך לתקרה,
בשבילך.
ומעניין אותך לדעת מאיפה אני יודעת עליך כל כך הרבה, איך העיניים
שלי רואות כל כך טוב. מעניין אותך למה את רואה את עצמך כל כך
שקוף? מעניין אותך לדעת למה אני עומדת מול המראה ורואה אותך?
כשתגיעי לתקרה תדעי, מה שככל הנראה לא יקרה עד שתפרשי כנפיים.