מעבר אל הלא נודע

הכול היה כבר ארוז,מה שפעם היה החדר שלי,נהפך להיות לסתם חדר ריק עם מלא ארגזים.
אני עדיין לא מאמינה שאני עוברת מכאן-רמת גן ,לצפון ,ליישוב קטן שנקרא "מצפה הילה "
כל -כך רחוק ,אני אתגעגע להכול כאן ,לחברים ,למשפחה ,
למה חייבים לעבור דווקא עכשיו ? ולמה דווקא כל כך רחוק ?
למה דווקא שגיא הציע לי חברות היינו חייבים לארוז הכול ולברוח מכאן ?
הסתכלתי על פינת החדר ,איפה שפעם הייתה המיטה שלי .
שני ג'וקים התחילו להתרוצץ ,לא מבינים מה פשר האור ,הם לא מבינים לאן נעלם החושך שהייה להם מהמיטה שלי.
נזכרתי במסיבת פרידה שעשו לי אתמול,שגיא התסכל עליי ,לא מאמין שאני באמת עוזבת ,
גם אני לא האמנתי .
יצאתי לחצר הבניין ,נזכרת שפעם שהיינו קטנים הייתי נותנת לבן דוד שלי לאכול חול ,לא ידעתי שזה אסור .
אחר כך צעקו עליי ,וואהה וואה איך צעקו עליי
בעודי מעלה זכרונות,
אני מתבוננת בסבלים שלאט לאט מרוקנים את הבית מארגזים ,הוא נולך וניהיה ריק .
כאילו מעולם לא גר שם איש .כאילו מעולם לא גרה כאן ,ממש כאן ,משפחה מאושרת

"אני אתגעגע אלייך " אמר לי גיא
"גם אני" אמרתי והתסכלתי עליו
הוא נתן לי חיבוק אחרון ונפרד ממני לשלום .
גם המורות נפרדו ממני ,יום קודם ,את התיכון אני כבר אתחיל בית ספר בצפון
איזה קטע ,זה חרוז.
עליתי לראות את הבית בפעם האחרונה.בכל פינה ראיתי את הילדות שלי .
כאן ,נפלה לי השם הראשונה ,ופה שיחקתי בבובות וכאן ממש כאן ניהלתי שיחת נפש עם אמא
הפרידה קשה .ואמא מזרזת אותי מהדלת "נו גל ! אנחנו צריכים לצאת !"
יצאתי החוצה ,זורקת מבט אחרון למה שפעם היה החדר שלי
אמא אט אט סוגרת את הדלת .אפילו השלט "כאן גרים בכייף משפחת כהן".. הורד .
נשארו רק סימנים של דבק ,מעידים על כך שפעם היה תלוי שם משהו .
ירדתי במעלית של הבניין בפעם האחרונה ,והלכתי בצעדיים איטיים לעבר האוטו.
הסתכלתי מהחלון ,ורואה איך לאט לאט הבית ,הזכרונות ,נעלמים מעיניי .
ואז הרגשתי שובל של דמעות שיורד מעיניי