מסקנות החיים מפי ילדה בת 17

אני נלחמת עם האינטרנט שלא עובד לי, מביאה את השרפרף הקטן כי הכיסא האמיתי נמצא במטבח, והוא רחוק וההשראה מגיעה עכשיו ולא חוזרת.
אני. המכונה "אנונימיתתת1" חיה חיים שיגרתיים. בכיתה, בשיעור מחשבת ישראל יושב לידי ילד שממלא את פיו בדיבורים קיטשיים, במשפטים באנליים והוא זורק אותם לאוויר, לפעמים המורה שמה לב, מחייכת ואומרת שהמשפט מתחבר לה לתיאוריה של הרמבם.
המיוחד נמצא בבנאלי, כל יום שעובר אני תקועה על משפטים קטנים של אנשים, האנשים עצמם לא מיוחדים, בעצם יותר נכון להגיד לא לוקחים חלק משמעותי בחיי. את המשפטים אני מנסה להבין, להבין מה מיוחד בהם? למה אני חושבת עליהם?
ואז אני מבינה שהדבר המיוחד בי זה לא הדבר השובר שיגרה, אלא המשפטים הקטנים שאני חושבת עליהם שאני מנסה להבינם, שאני אומרת בעצמי.
האמת היא שכוונתי בלכתוב את הטקסט הייתה לשתף אותם איתכם, אבל כיום זה לא מתחשק לי, היום התחשק לי להזכיר לעצמי למה אני אוהבת לכתוב.