"מספיק". – פרק 2

פרק 2-
כשהתכוונתי לזוז הוא לקח את שתי הידיים שלי והצמיד אותם על הדלת, ונישק אותי.
התנשקנו, הנשיקה הייתה יותר מסתם נשיקה, אבל לא יכולתי, הבטחתי לעצמי שזה לא יקרה יותר.
פתחתי את העיניים שלי והתחילו להיות לי דמעות בעיניים.
"אתה לא יכול לעשות לי את זה ! אתה לא יכול ! " צעקתי עליו, לא יכולתי הרגשתי יותר נורא ממה שהרגשתי מקודם. "אני הבטחתי לה! ואתה הסכמת והבנת. אמרנו שאנחנו לא עושים את זה יותר."
"אני לא אמרתי שום דבר! זאת את שאמרת. " הוא הסתכל עליי וצעק בחזרה.
הסתכלתי עליו ולא האמנתי, הוא באמת התנהג כמו מפגר.
הזזתי אותו ממני ויצאתי מהשירותים.

נכנסתי לתוך הבית ופשוט לקחתי את הארנק שלי ויצאתי.
לא יכולתי להיות שמה יותר, לא יכולתי וגם לא רציתי.
אני רואה את כולם שיכורים בזמן שאני שיכורה, כולם מחייכים בזמן שבתוכי אני מתה.
הוצאתי סיגריה, בזמן שאני מדליקה אותה אני רואה אותו עדיין מסתכל עליי.
אני התחלתי ללכת ברחוב שלא ילך אחריי, לא רציתי לראות אף אחד.
אחרי הסיגריה נרגעתי, הייתי בסדר..
חזרתי למסיבה, צחקתי, ניסיתי לפחות.. שלא יראו מה עובר עלי.
דור הסתכל עליי והבין באותו הרגע שמשו קרה לי, אבל חייכתי אליו וסימנתי לו שהכל בסדר, ושהוא לא צריך לדאוג.
הוא יודע עליי הכל, על כל הדרמות שיש לי, על המשפחה שלי , על אבא שלי… הכל.
הוא תמיד היה שמה בשבילי, ואני תמיד אהייה שמה בשבילו..
לכן לא רציתי להכניס אותו למקום הזה.. למקום המדוכא הזה, לצד שאף אחד לא מבין.

לפני שנתיים וחצי הכל התחיל, הכל היה טוב, היה לי את הידיד הכי טוב שלי, דור, החברה הכי טובה שלי ירדן. היינו שלישיה כזאת, שכולם רצו להיות חלק ממנה, כולם רצו להיות קשורים אלייה.
אבל עכשיו הכל התפרק, אני וירדן כבר לא מדברות, אני ודור התרחקנו, אבל אנחנו עדיין חיים באשליה שהכל בסדר, שאנחנו עדיין החברים הכי טובים, למרות ששנינו יודעים את האמת.
לפני שנתיים וחצי , שנתיים וחצי של אומללות, של כעסים, ובעיקר של אכזבות.
כיתה י', השנה הראשונה של התיכון, אמור להיות מושלם, אמור להיות מדהים, הבעיה היא שהיא לא הייתה.
באותה שנה אני גיליתי שאבא שלי גוסס.
באותה שנה גיליתי שהלב שלו לא מתפקד ושהוא סובל מאי ספיקת לב חמורה.
השנה הזאת הייתה נוראית, בדיוק באותה שנה אני איבדתי את דור, הידיד הכי טוב שלי, רבנו, כל אחד הכיר חברים חדשים, בעיקר הוא.
באותה שנה גם ירדן ואני כבר לא היינו החברות הכי טובות, היא התחברה לחברות אחרות וגם אני.
בשנה הזאת הבנתי שאני ואחותי כבר לא אחיות, לא אחרי שהיא ואימא שלי לא דיברו במשך שנתיים, ואחרי שפעם אחת, רק פעם אחת בריב שהיה להם אני לקחתי את הצד של אימי, אחותי דופקת לי את המשפט הזה: " יופי, לא מספיק שלא היה לי אימא לפני זה, גם עכשיו אין לי אחות."
המשפט הזה הוא צלקת בשבילי, הוא משו שלא יעבור, זה הכאיב לי יותר מידי.
כיתה י' הכל אמור להיות "מושלם" .