מסגרת עץ

התעוררתי.
בוקר אפרפר וקר קידם את פני. חשבתי שעוד לא עלתה השמש, אך השעה הייתה מאוחרת, כך שהעננים כיסו אותה והסתירוה מן העולם.
מסדרון ארוך, יצירות אומנות מכסות בו כל חלקה טובה. לא בעירבוביה, בנחת, מותירות חלקים נדיבים של קיר לבן מבהיק, שזה עתה סויד, בינות למסגרות העץ הפשוטות. מעולם לא אהבתי מסגרות מפוארות. מה שחשוב הוא היצירה, המרכז של המבט האנושי המבטא את היופי והאידיאל שבעולם. המסגרת היא מוצר יקר ומיותר.
אני הולך לאורך המסדרון, מדליק סיגר ומניח אותו בפי. אני לא אהבתי את הטעם של הסיגר וגם לא חשתי את התחושה המרגיעה של עלי הסם המעושנים. אני מעשן כי זה סמל סטטוס ותו לא.
כוס קפה מהבילה הונחה על השולחן זה מכבר. עדיין התמרו אדים מעל המשקה החום- אפור, אך הספל כבר התקרר.
היא ישבה שם, על הספה בסלון, מול האח והספריה העמוסה, נחבאת אל הכלים, מנסה להידמות בכל כוחה לדיוקן חסר החיים שתלוי מעליה על הקיר. העתק של 'האישה בזהב' שצייר גוסטב קלימט. סגנון מאוד מנייריסטי ומפואר עד להחליא. כל הציור, למעט פניה, חזה וקצות ידיה של האישה, אדל בלוך- באואר, היה מכוסה זהב, טהור, משגע בנצנוצו כל בור באומנות. אך הוא לא היה טיפש. לא פלא שהציור הזה חולל סערה בזמנו באוסטריה הנהנתנית והצבועה של תחילת המאה העשרים. כה חסרת חיים האישה, כה מלאכותית.
הבטתי באישה הישובה על הספה. לרגע קט היה נדמה שאפילו האישה הזהובה אנושית אף יותר ממנה. היא הבינה היטב היטב את משמעות מבטי בה.
היא קמה בתנועה רובוטית, לא מביטה בי. הסתובבה על צירה והתקדמה לעבר המטבח, כך תוכל להכין לי וגם לה ארוחת בוקר.
נגעתי בה בכתף והיא נרעדה והתכווצה מעט. אהבתי את התחושה הזו בכפות ידי ובאצבעותי, אך אהבתי יותר את ההרגשה שהאימה החייתית, האינסטינקטיבית הזו של האישה, הכניסה לליבי.
תחושה של אדנות וכוח. היא השפחה שלו, בובת החרסינה העדינה, שאך ותנסה לגעת בה, תהפוך לחיה קלת רגליים ותברח ממך כל עוד רוחה בה.
אך ממני היא לא ברחה, הקטנה הזו, היא אוהבת את הצורה שבה אני מתייחס אליה. היא אוהבת ששולטים בה, בחייה, נותנים לה פקודות. אולי היא גם אוהבת את הבית. מעניין אם היא אוהבת אומנות, כמוני. מעולם לא שאלתי אותה. אם תתנהג יפה ותכין ארוחת בוקר משביעת רצון, אשאל אותה.
האמת היא שלא דיברתי איתה כבר שלושה ימים. היא גם לא נראתה שהיא זקוקה ליחס ממני וזה הרתיח את דמי. הכל התחיל בארוחת הערב. הזונה הקטנה שכחה להוציא את עוגת השוקולד שאפתה לכבוד יום ההולדת של אוצר התערוכה האחרונה שלי. הבושה שחשתי למראה המאפה השחור כזפת מילאה אותי לחלוטין. הבטתי בה והיא בי והיא הבינה היטב את שעשתה. בלילה, לאחר שהאורחים הלכו, היא בכתה חרישית על הספה. היא תמיד ישנה שם, מעולם היא לא ישנה בחדרי, למעט הערבים שבהם התעלסתי עמה בחוסר חשק מופגן.
כעת, בבוקר חורפי זה, הייתה לה הזדמנות פז להימלט מעונשה. אם תתנהג יפה, אחזור לדבר עמה.
היא הלכה להכין את ארוחת הבוקר. ראיתי את הקמטים הזעירים, הכמעט בלתי נראים שעל מצחה, נגלים לנגד עיני. היא הכינה את הארוחה ממש בחרדת קודש. הייתי מרוצה מההתייחסות שלה לארוחת הבוקר שלי. אומנים אוהבים שמשרתים אותם היטב, בהתאם למעמדם החברתי, ואני מוכרח להודות שאני אחד הציירים המוכרים ביותר בעיר, אם יורשה לי לומר.
התיישבתי בראש השולחן, מוציא את הסיגר מפי ומשליך אותו למאפרה. בקשתי מבובת הפורצלן כוס מים פושרים על מנת להסיר מפי את טעמו המר של עלה הסם. אך מסתבר שהפרוצה איננה יודעת דבר וחצי דבר מהלכות שפיכת מים לכוס זכוכית ממוצעת בגודלה. המים נשפכו מאליהם כמעיין הנובע, אל השיש השחור ולאחר מכן אל הרצפות הצחורות שנקתה רק אתמול.
קמתי, כאילו כפני שד, אחזתי בידה הצנומה בחזקה. כה יפה הייתה היד, צחורה, רזה, ארוכה. צמידים כסופים הקיפו את פרק ידה. הסתכלתי לתוך עיניה. בדרך כלל הייתי רואה בהם פחד, בושה. היום ראיתי שלווה, כאילו השלימה עם גורלה המר.
החנינה מבוטלת. אולי אף אחמיר את עונשה. חשבתי שכאב פיזי יחזיר אותה למקומה הטבעי, אך עצרתי. פתאום נזכרתי בחתונה. אז עוד הייתי רואה חשבון אפור בדיוק כמו השמיים היום. חסר חיות בדיוק כמוה. החתונה, שכל מה שאני זוכר ממנה זה הצבע הלבן של האולם והעולם, ושל השמלה שלה ושל השושן הצחור ושל העוגה ושל המפות שעל השולחנות.
הבטתי שוב בעיניה. הן היו לחות עכשיו. השלווה איתי לא יכולה להחזיק מעמד זמן רב. באיזה שהוא פרק זמן מבינים שהעצב והבכי הם משמעות חיינו. השלמה עם העולם היא שקר גמור. העולם הוא רע וכך גם אני.
מחלתי לה באופן חד פעמי. בכל יום אחר היו נוספות כמה חבורות כחולות על גופה, מצטרפות לחברותיהן הרבות. צלקות של שנים. הצלקת של הזיכרון עמוקה מכולן, לא מפסיקה לדמם אף פעם.
חזרתי והתיישבתי לצד השולחן. העיתון היה מונח שם כאילו מקדמת דנא. מוסף גלריה של 'הארץ'.
זהו אחד העיתונים היחידים שאני קורא. החדשות הקונבנציונליות לא מעניינות אותי. כבר הבנתי שהכל משחק, הצגה אחת גדולה שאנחנו משמשים בה כניצבים הפתיים.
דפדפתי מעט, סוקר כתבות מעניינות או פרסומים מעניינים של תערוכות שאולי כדאי שאבקר בהן. פחות בגלל היצירות, יותר בגלל היוצרים ויחסי ציבור.
לגמתי מן הקפה. טעמו היה טוב יותר מכל מים. המרירות שלו טובה הרבה יותר ממרירות הסיגר, מטהרת את הפה, את הוושט ואת הקיבה והמעי, ממלאת אותי בחדווה משונה, במעין הכרה שכל מה שאני עושה אינו אלא צביעות אחת גדולה. עוטף את ציורי במסגרות עץ. מבחוץ פשוט ותמים, אך בפנים שחור ורע, פאר מצועצע המסתיר תחתיו את הרצון האנושי חסר השובע לשלוט באיש אחר, להיות אדון לכל. להכות, להתעלל. את כל אלו מסתירה המסכה, המסגרת. המסגרת אינה חשובה כלל וכלל. ישנם ציורים פשוטים ויפים ומסגרות זהב להם, ויש את ציורי, מסגרות עץ להם אך על הבד מתואר הרוע האנושי הטהור.
מחשבותי לא נדדו הרחק. הן נכנסו אל תוך גופי, תודעתי חוקרת את עצמה, את המוסר העצמי, את המצפון, את הרגש, נוברת עוד ועוד בתוך עצמה, מעכלת את עצמה למוות.
אף לא חשתי בה צועדת חרישית, יחפה, רגליה הצחורות והקטנות כשל ארנב טופפות בלחש על הרצפה הלבנה, אוחזת סכין כסופה בידה.
היא נעמדה מאחורי, לא חשתי בכך כלל. נתתי למחשבות ולקפה לזרום עוד ועוד אל תוך גופי, ללא הפסק, עד שאוצף ואטבע בהם.
לפתע פתאום לקפה המריר היה טעם דם.