מנסה לחיות

מגיע לי לחיות.
לא מגיע לי לחיות.
מגיע לי לחיות.
לא מגיע לי לחיות.
אחד אחרי השני העלים נופלים על האדמה, ופרח החרצית נותר עירום, ללא עלים.
אני נועצת את עיניי במה שנשאר מהפרח היפה. יצא לי "לא מגיע לי לחיות".
משחק מטופש, אני חושבת וזורקת את שאריות הפרח אל השיחים.
משחק מטופש, אבל יחסית אקראי, והוא נתן לי תשובה. וזה מה שהייתי צריכה, תשובה. רציתי תשובה ממישהו שאין לו אינטרסים להגיד לי אם עליי לחיות או למות. ומישהו שאין לו כלל דעה-בונוס.
הפרח עשה את מלאכתו. קיבלתי תשובה. אבל עמוק בתוכי אני יודעת שזו לא התשובה שרציתי.
אני רוצה לחיות. אני כמעט בטוחה בכך. אני רוצה להרגיש את הרוח על פניי, ולראות את העננים שטים בשמיים.
אני רק חושבת שהמחיר לא צריך להיות כל כך גדול, זה הכול. לא יותר.
אני חושקת בחיים, אבל נראה שהחיים מסרבים לרצות בי.
לפעמים אני שואלת את עצמי למה אני כל כך דפוקה. הוריי אומרים שכשאלוהים יצר אותי, הוא חיבר כמה חוטים למקומות הלא נכונים.
אין לי בעיה להאמין בזה, באמת שלא.
לא, מה שמרגיז אותי, זה שזה קרה לי, מתוך מיליוני אחרים שהוא יכל היה לבחור, הוא בחר בי. אולי אפילו בטעות, אבל הוא בחר בי! מכל האנשים. בחר בי להיות הדפוקה. זאת שמסתובבת בעולם בתחושה שהיא חייזר שהנחיתו על כדור הארץ, רק כדי לראות כיצד ישתלב.
אולי מי שעשה את זה, הנחית אותי כאן, ציפה שדבר כזה יקרה, ואתחיל לחשוב על מקומי כאן, והאם הוא שווה בכלל, לי ולאנשים אחרים.
אם אתם שואלים אותי, התשובה היא לא. התשובה היא לא כבר הרבה זמן, יותר משאוכל לספור. ונדמה שהיא תישאר כך לתמיד.
אני מניחה שכבר לא אהיה כאן בשביל לדעת.
אולי אני מקווה שלא אהיה כאן בשביל לדעת? אולי לא. כבר אין לי מושג.
גם אם אני רוצה לחיות, מה זה שווה בכלל, אם אני יודעת שלא כדאי לי לחיות? אנשים תמיד ירצו את מה שלא כדאי להם לרצות, אפילו את מה שאסור להם לרצות.
וגם אני, כמו כולם, רוצה לחיות, אף על פי שכנראה לא כדאי לי. אני יודעת עד כמה זה יהיה קשה. עד כמה יכאב לי, עד כמה אסבול, רק בשביל להישאר במה שאני מכירה, מה שבטוח, מה שיש עליו מידע.
אף אחד לא יודע מה קורה אחרי המוות. זה מעניין אותי, כמובן, אבל לא בגלל זה כל המחשבות האלו באות.
הן באות כי קשה לי. וקשה לי כבר כל כך הרבה זמן, ולי אין שום דרך להתמודד עם הקושי.
וניסיתי. אני נשבעת שניסיתי. אבל הטוב פשוט חומק לי מבין האצבעות. כאילו זה מירוץ. אני מנסה לתפוס את הטוב, אבל הוא מהיר. מהיר מידי, אני כבר יודעת.
אבל כל פעם שאני חושבת שאני צריכה לוותר, הטוב מאט. הוא מעט עד לנקודה בו אני כמעט יכולה לתפוס אותו. ואז ברגע שאני מבינה שאני אולי יכולה להצליח, ידיי נשלחות אל הטוב, כמעט אוחזות בו.
אבל הוא מיד ממהר אל קידמת המסלול, כמו כדי להזכיר לי מדוע עליי לוותר.
וזהו. כך חיי נמשכים. אני מנסה לתפוס את הטוב, והוא מסביר לי מדוע עליי לוותר. פעם אחר פעם זה קורה, ואני עוד לא למדתי את הלקח שלי, ולכן אני מנסה שוב ושוב לתפוס אותו, מקווה שהפעם אצליח.
כי גם אם אני אומרת לעצמי שאין סיכוי שזה יקרה, לעולם בחיים לא אצליח להאמין בכך בכל ליבי.
אולי הוריי צודקים כשהם אומרים שמישהו חיבר את החוטים למקומות הלא נכונים בראשי. זה יכול להסביר הרבה.
אני לוקחת עוד פרח בידי. נחושה לקבל תשובה שתקדם אותי בצעד אחד נוסף בדרך להבנה הגדולה.
יכולה לחיות, לא יכולה לחיות, יכולה לחיות, לא יכולה לחיות, יכולה לחיות…
כשנותרים כמחצית העלים על הפרח, אני עוצרת, ומפסיקה לתלוש אותם.
אולי אין פה בכלל תשובה נכונה? אולי מתמקדת בדבר הלא נכון.
האם יכול להיות שאין יכולה לחיות, ואין לא יכולה לחיות.
יש את מה שאני, עכשיו.
ואולי זה בסדר, שאין תשובה חד משמעית. אולי לא אמורה להיות אחת, כי זה חלק מהמשחק הלא הוגן שנקרא החיים.
אני לא צריכה לחיות, אך רוצה לחיות, ובו זמנית לא מסוגלת לקוות לחיות.
הדבר הברור היחיד הוא העובדה שכרגע אני מה שאני.
אני מנסה לחיות.