ממעטת עצמה

והייתי עוסקת בו, שהיה הוא מאוס על אביו וטמא על אמו.
ובשעה שהיה אוכל, או צוחק, או שמא סתם בוהה או כדרכו – הייתי אני מציירת בו אותות ומופתים.
ולא הייתי משקרת הרבה בציוריי, רק טיפין, טיפין, להאדרת יצירת הבורא.
נניח, הבל פיו היה נמחק תחת ידי, אך אור השחוק בעיניים והחן בשפתיים, קיים גם קיים!

בת 32, ותואר בעיסוק באומנות מפאר את שמי, כעין אישור מן הבריות הנמצאות לפי דעתן ולדעת הכלל ברומו של עולם.
אך עבודה לא מצאתי, לא הייתה בידי, לא משגת, לא חפצתי.
וסברתי אני כי מלווה להיות זה לא רע. טוב בתור התחלה, בכל אופן. קצתי מללמד זאטוטים לאחוז במכחול ולצייר בצבע, ותהומות נפשם של הנערים שחקו אותי עד סוף.
מרגוע, חופשה בתשלום. ללוות אותו, את אהוד זה לשם ולפה, לא הרבה.
לדאוג לכלכלתו, לשלומו, להנאתו.
ובהתחלה הייתי מסוייגת, חוששת, בוחנת. מרתיע היה, הבחור. עם שפתו, ומנהגו והילוכיו.
ואיך שפתע פתאום צועק לשמיים, ומוחא בכפיים, ולשנייה אחרי שוכב על אדמה שסועה ומהסה אותי, רוצה לשמוע צעדי נמלים.
אך עולם שלם גילה לי
התגלה בי
דרכו
דרכי
והייתי קמה בבוקר, מצפה
ומגיעה אליו, לאחר שאמו העירתו, והלבשתהו
והוא היה מקבל אותי ישר בגרעפס כזה אדיר, שמן ההתחלה ככה אהבתי.
ואביו פעם וכמעט סטר לו, על הלחיים האדומות הללו, כתפוחים, על התלתלים הסוררים, הסבוכים, הקרועים.
אך עצר האב בעד עצמו, ומלמל, שזה לא אשמתו, לא הוא הנער ולא אביו, וככה יצא, ואין מה, אין מה.
ונבהלתי, ויראתי מנחת זרוע שאולי הייתה מינפת באין ברייה אחרת בנמצא. ומיד הוא סובב פניו אליי, מתנצל, עייף, כואב, סלקיהו מכאן, מורה לי, ואהוד ואנוכי יד ביד, תומך הוא בי, מלחש בשערי, גונב מתיקי מיני חפצים.
אהוד לא מבין, לא. בטוח הוא כמה כולם טובים, ואין אחד הרוצה להרע לו, לבחור.
יום אחד צעדנו הלוך ובכה ברחובות כשני כלבים משוטטים, והנה בא לקראתנו כלב שחור ומכוער, אף ארוך וזנב קצר, ואיזה גודל! של חתולה.
ובעודי נבהלת וייראה – הן מעמי, הן מהכלב, והן מתגובת אהוד לנקרא, שכן פעם ראשונה אנו פוגשים בברייה כה משונה, ומה אעשה, ואיך זה יגיב, ואיך אהוד, ומה הכלב, והרחוב דווקא עכשיו שומם כשמיים בימי הקיץ, אהוד זה קרב אליו, הושיט ידו וליטפו בחדווה.

גיליתי רבות על אנשים דרך אהוד. כמה הם מסוייגים, כמה הם חוששים – לעצמם, לאחרים.
ואין אהוד מידבק, אנו רצים אחריהם. ילד בן 14 ונערה בת 32.
אין הוא מכאיב, רק לעצמו, לפעמים, בערבים. כשאין הוא רוצה לאכול אורז, או חביתה, או פתיתים.
ויש השומר הנחמד של הגן ליד, סבא זקן כזה, שנותן לאהוד סוכריה לדרך, לחיים. וישנו הגנן שבא ומסדר פעם בחודש, שמסלק אותנו מעל פניו כאילו היינו יתושים טורדניים.
ואנו היינו צוחקים בימים, ורצים בלילות, עושים שיגעונות.
ולקחתי אותו עמי לים פעם.
והוא נבהל.
כל גל וגל החדיר בו אימה טהורה, וזעקה, ומורא.
ננעל הוא, לא היה מסוגל לזוז.
בכוחי ובעזר הורחק הוא, ועל ספסל נתיישבנו, וחשבנו.
– מה יש?
– גל וגל וגל זה, גלים.
– ומה לך?
– לוקחים הכול, אינם משאירים! ולא חוזרים, אינם חולקים. גלים!
– ומה טיבו של ים זה, אהוד, אם לא הגלים?
– קוצפים ושוצפים! ואין הלבנה משגת, אין הלבנה משגת…
חוזר ואומר.
נתייאשתי.
ורגליו מלאות חול, שני גזעי אדם. לא תוכל להזיז אותן ממקומן עד אשר תמצא לבעליהן סיבה לקום.
ויכולה הסיבה להתמהמה שעתיים שלוש, כי אין לה סיבה, אין לה סיבה, לה.
ופעם הלכנו ללילה, קנינו כזו גלידה, עם הפתעה.
והגלידה הייתה ממעטת עצמה כלבנה, כדרך נשים מתרפסות, משתטחת מלפנינו על אדמת המקום.
והוא מלקלק ידיו, משאיר יותר משלוקח, ואני כבר אינני חוששת מה תגיד אמו יולדתו. כי היא, בבנה, אין מסתכלת.
הוא השחיר ימיה, השחיר יחסיה, העולל.
ולא תמיד היה כך.
היה ונפל.
גורל.
ושמחה אני שמחת מה על הגורל. שמחה טמאה, שמחה מאוסה.
כמו אהוד, שהיה מאוס כאביו וטמא מאמו.