מלכה (שם זמני, או שלא, או שלא יודעת)

אמא אומרת שבאוטובוס היא מלכה. הנהג המלכותי, כבדרך העולם ההגון, גובה ממנה סכום בתמורה לשירותו הנאמן. היא נכנסת ללימוזינה בצעדים שלווים אך חזקים, מחפשת את מושבה היוקרתי המעוטר בדים צבעוניים ומתיישבת באציליות הטבעית הנובעת משהות במקומות נעלים כאלה. כל מחשבותיה מנגינות ענוגות לגוף ולנפש.
אך אמי היא לא המלכה היחידה שם, באוטובוס הזוהר. לידה יושבים ועומדים לורדים נכבדים, עלמות חן נבונות ושאר אנשי מלכות. כולם אציליים, כל אחד בולט בייחודו, כל אחד יפה לתפארת, והנסיעה עצמה – שיט תענוגות.
אמא מתרווחת ומוציאה אוויר ביושבה על הכיסא המרוט, שעשרות לפניה גם ישבו בו ואומרת לי שאנחנו השליטים והשליטות של ממלכת קו 70. שמלבושינו משי וזהב ואבנים טובות. שליצני חצר משעשעים אותנו בהצגות דרמה קומית. שמאכלים רבים נחים על שולחננו הגדול. שביתנו הוא ארמון רם ונישא, מבהיק, נוצץ ונחשק, שם ששת אחיי הקטנים מצפים לנו, שנחזור כבר, האמא המלכה והבכורה יורשת העצר.
שיעול קטן יוצא ממעמקי בטנה של אמא, והוא כעצם זר במסיבת האצילים והאדונים שאירגנו. היא אומרת שזה כנראה ממאכל שיצא לה לטעום מקודם, עוד לפני עלייתנו לאוטובוס. היא מסוככת על פיה עם מטפחת חזקה שלקחה קודם לכן מהשירותים בבניין לשכת התעסוקה. אני מושיטה לה בקבוק מים קטן והיא מודה לי. אין דבר, אמא.
הרכב המהולל עוצר בתחנה הקטנה שלנו ואנו יורדות מטה על שטיח אדום בוהק בתחילתו, עד לסופו בעל הקצוות העכורים: מדרכה מלאת מסטיקים נדרכים, דבוקים אליה מזה זמן רב. במקומנו עולים מלכים וגבירות רבי מעלה, ממלאים את המסיבה בעוד טעמים. עוד אנשים צריכים את ההתרגשות להיות בנשף התחפושות.
רוח חזקה מכה בנו כנפש חיה, מובילה אותנו אל הבית האפור, הצפוף והישן שלנו.
אמא אומרת שזה בסדר, גם מלכות מקבלות מלקות.