מלחמת התשה

מלחמת התשה

היא העבירה את ידה על הקרחת החדשה שלה. היכן רעמת השיער המלאת חיים שהייתה על ראשה מקודם? גופה דקיק, חיוור, רק עור ועצמות. פעם גופה היה בריא, מלא במקומות הנכונים.
שפתיה אמנם מתעקלות לחיוך חושף שיניים, אך עיניה מלאות עצב ויגון.
ברגע אחד, ברגע של שקט, יידעו אותה שהמלחמה מתחילה. המלחמה על החיים שלה. המלחמה בסרטן.
הבגדים שפעם היו קטנים עליה, עכשיו דומים לאוהלים על גופה הזעיר.
היא נשכה את שפתה התחתונה והסיטה מבטה מהמראה. בכל פעם שהסתכלה במראה, הבינה כמה היא חולה. העובדה שהיא בסיכון חלחלה למוחה, ונשארה שם.
פעם, היא הייתה יכולה לרוץ. פעם, היא יכלה לקפץ, ולרקוד, ולהנות, ולשיר.
היום, כל פעולה קטנה שהיא עושה, גורמת לה לקצר נשימה. היום, היא כבר לא נערה. הילדות שלה נחטפה ממנה, כל שמחת החיים.
החיוכים, הצחקוקים, סתם עוד העמדת פנים.
כשאת חיה, עם המודעות שבכל רגע האויב יכול להרוג אותך, כשאת במלחמת התשה ארוכה, לפעמים, הדבר הראשון שאת חושבת עליו בבוקר זה לוותר.
להרים ידיים.
ולתת למחלה לנצח.