מלחמה שנועדה לכישלון

אני מרגישה רע.
משהו בפנים תמיד חוזר למצב הקיים, תמיד שוקע וגורם לי לתהות האם באמת החיים האלה כדאיים. האם באמת שווה לנשום ולחיות אותם, לדעת ולהבין ולגרום לזמן להביא אותך לקמול תחת רקיע מלא בכוכבים כסופים…
האם באמת ארוויח מהעולם הזה משהו שלא הייתי משיגה בלעדיו?
ואולי אם לא הייתי כאן, לא הייתי חושבת על זה ולא הייתי רוצה בכלל להרוויח את מה שאין לו קץ…
אני בוהה בשולחן שלפניי. האוכל שעליו ראוי לנגיסות אבל עם אור הבוקר, בעודו מונח שם, יהפוך למשהו שפח הזבל היחיד שיהיה מוכן לקבל אותו אליו, וגם הקירבה הזאת היא זמנית, עד כי יתפורר לאפר.
כולנו נידונו למוות.
אנחנו אסירים בעולם שלנו, אנחנו כמו כבשים במרעה, רצים לכל הכיוונים, נסים על נפשנו. מפני משהו שאין לו סוף. ואין הוא ניתן לעצירה.
אני שומעת, הן מדברות בקול.
אני יודעת, הרעל מתפשט באוויר, וההרגשה כשהוא נוגע בך היא כמו אלפי סכינים.
היו שאמרו שבבעלותם לב אלסטי, חסין פגיעה. איני יודעת אם הם שיקרו, או סתם העמידו פנים כדי לברוח מהמציאות. איני מתיימרת להבין את מהלך החיים השונה שטבוע בבני האדם שפזורים על הארץ. אבל אני שואלת איך.
אני רוצה לדעת איך מגיעים למצב שבו הלב נותר שלם, ואינו מתנפץ עם כל מילה חדה. עם כל לשון משתלחת.
עם כל מחשבה, ברורה כל כך על המצח…
אני רוצה את הידע שיביא אותי להיות חסינת קלעים.
אני רוצה לדעת איך גורמים ללב הרך וחסר האונים להפוך לכלי נשק אימתני, מפניו כולם נשמרים, לבל יעירו בו משהו רדום ויגרמו לו להתנפץ.
אני טובעת.
מים נכנסים אל הריאות ואני צפה, עמוק מתחת לפני המים, בלבו של אוקיינוס מלא פחדים.
אני שוקעת, הגוף רפוי ונתון לחסדיהם של הדגים והאלמוגים, שעם כל תנועה סוחפים אותי רחוק יותר, עמוק יותר.
אני נשברת.
העולם הזה גדול מידי, מפחיד מידי… אין לי סיכוי.