מלחמה – חלק 1

בשביל חווית קריאה נעימה, עדיף לדעתי להעתיד את הטקסט מכאן אל הWord ולערוך אותו שיהיה קריא ונקיא מכל מיני עיצובים צדדיים..

חושך. חרדה אחזה בגופי וידעתי שדבר ממה שקורה עכשיו אינו כשורה.
הבנתי – עיניי היו עצומות. אבל מתי עצמתי אותן?
למעשה – מהיכן הגעתי ולאן אני הולך?
ככל שעבר הזמן, כך יותר ויותר שקעתי בתהיות ובניסיונות כושלים לנבור בזיכרוני והתחלתי להפנים את הסיטואציה העגומה והלא נודעת אליה נקלעתי.
רוח קרירה נשבה על גופי, צפונית מכיווני. בבירור.
כל המחשבות, התהיות, ובנוסף לכך גם הרוח הקרירה שליטפה ברכות מוכרת את קדמת גופי – הציפו את הנחל היבש והתירו למי הסקרנות לשבור את סכר הפלדה שבנה לו אדון הפחד בליבי.
פתחתי את עיניי בזהירות, כאילו עדיין מביט בדמיוני ארצה על הסכר המנותץ, מתוך חשש ששבריו יטילו ברגליי החשופות את מומיהם.
באותו רגע, הכל נדמה לי כחתיכות פאזל לא ברורות אבל מוכרות.
החיזיון החדש הראשון, עורר בי את תחושת ה"דה ז'ה וו" – הייתי פה בעבר.
החיזיון היה מרהיב!
עמדתי במרחק נגיעה כמעט, של כמה מטרים, ממה שנחרט במבוך זכרוני כ"שער קוזמיר" –
פתח המתנשא לגובה מרשים של כשלושים מטר ומאפשר לעובר בתוכו להתנייד בין עולמות ובתוכם.
הרגשתי כבר אז שבתוך תוכי שכנה הידיעה שהמבנה המרשים שמולי, אינו אמור לעורר בי שום רגש מיוחד כלשהו. ממש כמו התוכן הרגשי שאמור להציף אדם שגר אל מול "ים סלייה" – ריק. או במילים אחרות – היצור שריגושו מצוי לו כאוויר לנשימה, ריגושו אינו עוד.
ועם, ולמרות הידיעה הזו, מעין רטט של התרגשות ואהדה זימר במעלה גבי.
מבטי בחן בסקרנות ובאיטיות, ככזו של יצור הבוחן בחיבה את שרטוטי גופה של בת זוגתו, את הקשת משובצת הקריסטלים שמסגרה איתנה את נוזל התכלת הצלול שעמד באוויר בדרך שחלק מהיצורים בעולמות היו מכנים – "קסם".

כשסיימתי להפנים את הנוכחות הבולטת של המבנה, הבחנתי בכך שהצוואר שלי נתפס, הבחנה שעוררה גיחוך מפי עם פנים מחויכות וציוותה על ידי לעסות את האזור התפוס.
הפעם, נתתי לרגליי לתפוס פיקוד על המצב, ואפשרתי להן לתת לי להסתובב עם כיוון השעון בניסיון משווע לקלוט עוד פרטים על מקום המצאי ועל ידי כך לנסות להבין מה היה סיפור חיי עד לרגע שבו ההכרה שלי החליטה בחוצפתה המרדנית לצאת מראשי לטיול קצרצר.
את עיניי קיבלו בברכה המראות החדשים – עמדתי בשדה שיבולים צהובות – חיטה או שעורה, אין לדעת. מעולם לא הבדלתי בין שני אלו. באופק הלא כל כך רחוק נדמו לי גבעות ירוקות. חלקן גדולות וחלקן קטנות, ועצים – חלקם ירוקים ומלאי חיים, וחלקם מחוסרי עלים לחלוטין היו מפוזרים על אותן הגבהות במעין אקראיות שכזו.
שמש עמדה לה בשמיים הכחולים שבאותו הזמן היו נקיים מעננים – שמש מסנוורת וגדולה שלפי מסלולה בגרם השמיים חישבתי ומצאתי שאני נמצא באזור בו כרגע העונה היא אמצע הקיץ.
המחשבה הזו – על שמש ועל קיץ, הייתה צריכה להעיר בי רגעים קודם לכן את המחשבה הברורה מאליה – היום קרה דבר שני שאינו כשורה.
חבטתי בעצמי חבטה מטאפורית על האיחור ביצירת ההבנה במוחי, ומיד לאחר מכן הפניתי את כל צומת ליבי אל האבסורד הנוכח.
מאחורי גבי, היכן שעמד לו שער קוזמיר, פסקה לה הרוח הקרירה שנפלטה מן הפתח, ואת מקומה החליפו רשרושים בצמחייה שהעידו על דבר – יהיה אשר יהיה, שמגמת התקדמותו, ואולי אפילו עצם מטרתו, הייתה – אני.
ברגע אחד לא ברור, האינסטינקטים שלי בערו כאש בשדה קוצים, ובגלל סיבה אפלה שנודעה לי זמן רב לאחר מכן – הושטתי את ידי הימנית אל אחורי גופי, את ידי השמאלית אל צדו הימנית של חזי, וברגלי הימנית השתמשתי כציר זריז ומיומן לסיבוב גופי.
כהרף עין מצאתי את עצמי רוכן למעטה העשבייה המגינה, ומרוב רגשות שצפו בי, התעלמתי בטיפשות מהמיומנות האינטואיטיבית שרמזה על עברי והביאה אותי לפוזיציה בה נמצאתי בזמן שיא.
במקום זה, הטיתי את ראשי בזווית כלפי מעלה, ובהיתי מהמתנים ולמעלה ביצור היפיפה שהחליף, ובצדק, את מיקומו של הפלא הגבוה שעמד שם רגעים מספר לפני כן.
חולצתה הצנועה השאירה הרבה מקום לדמיון על ידי כך שנחה בנינוחות על שדיה המלאות דיים. חולצת תחרה לבנה ומעוטרת בתפירה צפופה, שכיסתה את גופה עד לתחילת צווארה, והמשיכה בשרוולים מנופחים עד לתחילת מרפקיה.
עורה היה לבן צהבהב, והוא דאג לעטוף בצורה מושלמת ונקייה את אפה הכפתורי שסלד לו בצורת מגלשה משעשעת שמתחת לה שורטטו השפתיים המלאות שהוחמאו במריחת האודם הבהיר, ומעליה עמדו להן זוג עיניים מתוקות וכחולות עם ריסים ארוכים, אבל לא מידיי ארוכים. מספיק ארוכים בשביל להגן על היופי ולהוות לו מסגרת משלימה כזו משובצת הקריסטלים של שער קוזמיר.
ובנוסף לכל היופי הזה, בנימה שכבר לא הפתיעה אותי, שיער זהוב וארוך שהיה כולו קלוע בחלקים נפרדים שפנו כולם אל ימין ראשה.

"היי. שמי רוזלין. ומי אתה?" אמרה היצור היפיפה וחיוך שקול עלה על ארשת פניה שעה שלחיי האדימו.
לא ידעתי בוודאות אם הם האדימו, אבל הנחתי זאת מאחר והרגשתי את חום גופי בוער באזורים אלו, וגם מאחר והאישה העונה לשם הכי יפה ששמעתי בחיי, צמצמה בחיוך את עיניה, ופלטה רעשי צחוק חרישיים, אותם ניסתה להסתיר בחינניות בעזרת כף ידה.
לא עניתי לה בחזרה, ושהיתי מספר רגעים. עד היום אני לא יודע להעיד אם שהיתי בקרבתה משום שנפגשתי לראשונה בייצור הכי יפה עלי אדמות, או שהסיבה האמתית, שבאורח נס הצלחתי להסתיר את התוועדותי אליה דרך חווית גופי, היא שעל עפעפיה העליונים שעד לאותו הרגע היו חבויים – נגלו "עיטורי הפיקוס" – קעקועים שחורים המצוירים בתבנית קבועה ומורכבת על העפעפיים, ומהווים סימן היכר מובהק לבן אנוש שמתעסק בתחום הכישוף.
נמוגו תקוותיי לצאצאים בלונדינים עם עיניים כחולות.