מלון – 1

מלון – 1
אנחנו מבלים את הקיץ ליד הים..
שוכרים חדר מתושבי המקום ומי שעובד יוצא מכאן לעבודה, ולנשים עם ילדים יש חופשה אמיתית.
אנו שוכרים חדרים בתחנת פונטנה ה-16 מואסיה ווליה.
וליה – בת 40, ובקיץ היא עקרת בית, ואחרי הראשון בספטמבר, עם תחילת עונת הלימודים, היא עובדת כ"טכנאית" בבית הספר – ככה קוראים למנקות – ואפשר להעלות את משכורת.
ואסיה – בן 42 והוא דייג לדורותיו.

יש להם שני ילדים: בת שסיימה בית ספר טכני במוסקבה ועובדת באיזו "תיבת דואר" עם מספר בארזמאס, וילד כבן אחת עשרה.

באחד מביקוריה אצל בתה, פגשה שם וליה – הישירה והדברנית במישהו, ומאז ילדי האליטה האקדמית שוכרים ממנה חדר בקיץ.

אנחנו בערך באותו גיל איתם, יש לנו בעיות דומות, אז אנחנו מדברים עליהן בפתיחות.

חבר'ה – תושבי מוסקבה כבר הספיקו להתחתן, להביא ילדים ולהתגרש בגלל זה הם באים לבד, אבל לפעמים מגיעות אליהן בנות מוסקבה מאותו חוג, שגם הן הספיקו להתגרש, אבל לא הביאו ילדים.
חמותו של אחד הבחורים – ורסניק מסרופובנה, התערבה כנראה באופן פעיל מאוד בחיים של זוג צעיר, והמוסקוביטים היו מודעים לכל העליות והמורדות.

לכן, כולם היו מוכנים לשתף אותנו בחוויותיו העצובות.

בקיץ – חדרים להשכרה, דייג רוב השנה, גינה אפשרו לוואסיה ולוואליה לסדר את חייהם בנוחות והם, כמו כל השכנים, חיים טוב.

ואסיה – ווליה לא עצלנים ומנהלים בחריצות את משק הבית שלהם. בכל בוקר, כשאני יוצא לתחנת החשמלית כדי לנסוע לעיר לעבודה, ואסיה כבר מזמן בים.

הוא, יחד עם הבעלים של סירת מנוע גדולה, הולכים לתפוס גוביים על איזה שרטון בים ידוע למעטים. ובכל ערב, כבר בשעת בין ערביים, אני הולך למזח כדי לעזור לוואליה לגרור שקיות עם דגים שנתפסו.

בבוקר זה צריך להיות בפריבוז – שם יקנו אותם.
.
כדי לשמור על טריות הגובס עד הבוקר, יש טריקים מיוחדים. ומה שלא קונים יתייבש בשמש, כדי שיוכלו אחר כך להימכר תלוי על חבל לאוהבי בירה.

הזדווגויות כאלה לאורך כל השנה, ניתן לקנות בכל המקומות ולא רק בפונטן.

לאחר שהעבירו את הדגים שתפסו לביתם למיון למכירה, ייבוש, בישול מרק דגים משולש וצרכים נוספים, חוזרים הדייגים אל מזח העץ, אל אח האבן, שם החלה בשלב זה החלפה ראשונה של ראשים מבושלים של דגים גדולים.

כל החלפות בושלו בגזה – זה היה השיק המיוחד של מרק דייגים. בסוף, האוזן העשירה, החריפה והטעימה נותרה שקופה.

לחם טרי תוצרת בית, סלט עגבניות, מלפפונים, שטוף בשמן חמניות לא מזוקק, בצל ירוק טרי מגינה של מישהו, הרינג מלוח ביתי ו"פרבאך " שקוף של לפחות 70 מעלות, אותו שתו מכוסות פנים, השלימו את ארוחה משותפת.

כשהלכו למזח לקחנו איתנו צנצנת שלושה ליטר "פרבאך" של שאביו של ואסיה. הוא הוכר כטוב ביותר, אבל האב הזקן לא נקרא לשולחן בגלל אופיו המתלהם. ואז הוא הפסיק לבוא.

מזגו לא יותר מחצי כוס ושתו לא יותר משלוש מנות כאלה – מחר תוכנן לצאת לים שוב .

על העגינה ליד הסירות הארכות מתקיימות שיחות מעניינות על הנעלמים ממקומות לכידת בורי אהוב שכזה שקוסטיה הביא פעם סירות מלאות – שעליה שרים שירים כרישי הים השחור באורך מטר, שהכבד שלהם היה מאוד מאוד מוערך, הם צדו את זה, נתן עבורה; הרבה כסף, על לשונות מימן גופרתי העולות מהמעמקים וצובעות את מי הים ליד החוף לצבע חום.

שם, על המזח, עדיין שוטטה רוחם האלימה של הנוודי גורקי, ונאמר: "מי שלא היה בים לא ראה יגון" .

בבזאר מוכר גוביים , אביה של ואסיה – זקן רזה, קודר ולא ידידותי שעושה ירח עד מאוחר
. אני עוזר לו – בזמן להחליף את הבקבוק המלא לריק כדי לא לאבד אפילו טיפה אחת
.
כמה פלונדרים צעירים רכים – גלוסיקים הולכים לתינוק שלנו במרק.

בינתיים, בזמן שואליה מכינה את מרק הדגים לפי המתכון שלה, ואסיה מגיעה מהמזח, יש לו זמן להתרחץ וכולם נקראים לשולחן
.
המארחים שלנו אוהבים חברה גדולה – אנחנו לא אוכל חינם, עוזרים איפה שצריך ומתיישבים לשולחן בלי היסוס. התפריט זהה לזה שעל המזח.

פשוט, טעים ומשביע!

כאן שותים מכוסות זריקה, וזה די מספיק. פרבאך שקוף, לא מריח, אבל הערימה הראשונה, שמורמת לבריאות הבעלים, מפילה מחסירה את הנשימה, דומעת בעיניים ושיעול שמחיק.

ואסיה צוחק, אבל אביו המאומן לא נראה טוב יותר. וליה והמבינה והרחמנית מגישה חתיכת לחם ביתי שנמרח בשומן אווז וזורה במלח.

הו, כמה טוב – זה מה שהיה צריך, והערימה השנייה עוברת יותר קל.

בהדרגה אנחנו לוקחים אוזן – יושקה, כמו שאומרים הבעלים, וצופים בסרט בטלוויזיה – "שבעה עשר רגעים של אביב".

עבדתי גם בפונטן, אבל בתחנה השנייה. אפשר היה להגיע לתחנה 16 ללא העברות בחשמלית אחת, אבל עכשיו חשמלית ישירה מס' 12 לא רוצה להגיע. כבר 40 דקות מגיע מס' 12 א' שמגיע רק לתחנה 12, שגם ממנה זה לא רחוק מהשיכון שלנו, אבל צריך ללכת שני קילומטרים לאורך הערבה עם הכרמים.

זה לא מפחיד, אבל כך אני מאחר לזמן המוסכם, כשאשה – אשתי, מחכה לי על שפת הים כדי לשחרר את ידיה מבתנו המפונקת ולאחר שהעבירה את הטיפול אליי, לנוח קצת אחרי יום שלם .

אני מאחר – מעלבונות כבר אי אפשר להתחמק, אצטרך ללכת לתחנה השתים עשרה בתקווה שכשארד אראה את חשמלית מספר 12 מדביקה את לוח הזמנים שלה ואוכל להמשיך.

הגעתי, יצאתי איזה חשמלית, לא נשמע ולא נראה.

והלכתי אני ברגל!

שקט, הציפורים שרות, כבר לא חם, רוח טובה נושבת, חסד!

אי נוחות אחת – תיק גדול, נפוח בחמש כיכרות לחם שיפון שחור, שאותו ביקש וליה לקנות
. היא הולכת להכין קוואס תוצרת בית.

אני עובר ליד שדה קטן בו גדלים מלונים. אני תוהה אם הם בשלים או עדיין לא.

יש לי סכין של תייר עם כף, מזלג, חולץ פקקים, מרצע ועוד הרבה "עקרונות" הדרושים בשממה.
. איפשהו בתחתית של התיק אני מוצא אותו, פותח וחותך את המלון.

המלון עדיין לא בשל, ובלי לנסות אפילו, אני מקפל את שני החצאים ומעמיד אותם במקומם.
אני ממשיך ללכת בכביש אפר לאורך קו החשמלית, העובר לאורך הסוללת חול.

שורות של כרמים נגמרות על הכביש – כל כך נוח להוציא את ארגזים עם הענבים שנבצרו כדי להעמיס אותם על עגלה שמעבירה לנקודת האיסוף המרכזית.

לִקרַאתי צועד גבר עבה, בעל כר וקָרַחַת בחולצת טריקו. ידיים מחזיק מאחורי הגב. נפגשנו, נפרדנו ופתאום משהו גרם לי להסתובב.
האיש הניף איזה קרש ורצה להכות אותי. התחמקתי, אבל הוא מיהר אחרי, מנסה להכות אותי בכל זאת.

התחלתי לרוץ, ופתאום, משורת הענבים הבאה, כמו שטן מקופסת הרחה, קפץ עוד אחד.

אני התחמקתי גם ממנו, אבל זה לא היה הסוף.

מאיפה הם באו, ומה הם רצו ממני?

האחרון קפץ ממש מולי וחבטתי לו בפרצוף באגרופי.

רצתי עוד כמה שורות, הבנתי שאין אחרים והלכתי בשלווה, מנסה להסדיר את הנשימה, כשלפתע מנוע אופנוע רועם מאחורי.

הסתכלתי לאחור!
ואכן, אופנוע עם עגלת צד נסע בכביש כפרי, ועליו היה זר של רודפי.

מה הם רוצים ממני?

אני מבין שזה לא ייגמר בטוב, שאין טעם לרוץ – הם יותר מדי . אני צריך לעצור, להחזיר את הנשימה לגמרי ולטפס על הסוללה, לקו החשמלית – אולי עוד יופיע מס' 12 ומישהו יעזור לי.

האופנוע נסע כמעט עד לראש הסוללה והגברים שהקיפו אותי החלו לנופף בידיים, חלקם עם קרש, חלקם עם מקל.

בלי לומר מילה!

הם היו לוֹחמים לא מוכשרים, היו קרובים אחד לשני ופגעו יותר בעצמם, אבל גם אני קיבלתי.

הו!

הם אילמים ועד שיראו דם, לא יפסיקו !

משתדל לשים את האף מתחת למכות כדי שהדם יזרום.

נאלצתי להפיל את התיק – נופפתי בשתי ידיים, כשלפתע אדם שמן בחולצת טריקו מיהר אליו , פתח ודיבר.

הוא, כשראה שהתיק מלא, החליט לבדוק מה יש בו, התאכזב שיש לחם ושאל על כך.

כולם, לאחר שהפסיקו לנופף בידיים, החלו גם להסתכל פנימה.

הכל הגיע למקום, לקחו לי את סכין התיירים – השמן אהב אותו מאוד, ונפרדנו. אי אפשר להגיד שכחברים, כי האחרון שפגעתי בו היה אבא של אחד מהם ודפקתי לו את השן האחרונה.

התברר שבשנה שעברה מישהו קצר את כל יבול המלונים והשנה הם החליטו להקים מארב על מנת ללמד את הגנב לקח.

אני נתפסתי!

זירת הפעולה התבררה כסמוך לתחנת חשמלית, אליה הגיעו עובדים מבסיס הניסויים של המכון החקלאי. הייתה שם חווה קטנה שבה שכרנו בשנה שעברה חדרים מזקן ארוך זקן בשם אבקום אבקומוביץ'.
דמיינתי את המראה שלי והלכתי אליו כדי לנקות את עצמי.
זקן היה הופתע מהמראה ושלי, אבל לא שאל שאלות ואפשר לי להתרחץ.

כיור רחצה היה ברחוב, מולו היה שבר של מראה שבו אפשר היה לראות את ההשלכות של פגישה בשטח.

שטפתי כל מה שאפשר לשטוף, אבל חולצה קרועה ומדממת אפשר להחליף רק בבית.
מס' 12 הגיע לתחנה של אבקום בזמן שאני הופעתי, לא היה יכול קודם, אה! טוב, לפחות היו מעט אנשים על החשמלית ולא ראיתי את המכרים שלי!

בבית עשיתי עוד סדר כמיטב יכולתי, לבשתי בגד ים, החלפתי חולצה והלכתי לחוף שהיה קרוב.
הצגתי את עצמי מול עיניהם המאירות של חברות לחוף של אשתי, וגורשתי משם מיד.

בשעת בין ערביים, מסתתרת מאור הפנסים, הגעתי למזח והתקבלתי בצחוק ההומרי חֲסַר רַחֲמִים של הדייגים, שראו אותי יותר מפעם אחת בעבר, אך כעת, כשהם מביטים בלוע הנפוח והמפותל שלי, הם לא יכלו לעצור במשך זמן רב.
הם דרשו הסבר ולאחר ששמעו את הסיפור, יושיבו ליד השולחן המשותף וקיבלו אותי כלשהם!
מאז התחילו לקרוא לי מלון!
כשהייתי מגיעה למזח בשביל ואסיה הם צעקו: הו, מלון הגיע!
ואז, כשכבר בעיר מִישֶׁהוּ מהם היה פגש אותי, הם קראו לי ככה – מלון!
מזמן שכחתי איך כל אחד מהם נראה, אבל הם זכרו את האירוע הזה!