(פרק א)

מלאכי הארץ של לורן
-פרק א-

"לורן! רדי למטה! עכשיו"

או, כמה נחמד להתעורר לקולה הערב של אימי הנחמדה שצורחת עלי (בטח בגלל ששכחתי להפעיל אתמול את מכונת הכביסה והזמן המתאים להעיר לי על כך, לפי דעתה זה בבוקר. נחמד)

טוב, מצד שני זה באמת נחמד, נמאס לי שהיא מטפטפת טיפות קפואות על העיניים הרדומות שלי כל בוקר מחדש.
קצת יצירתיות! באמת!

אני יורדת למטה במדרגות-המשופצות-מאתמול שלנו, שרויה עמוק בתוך חלומות מוזרים בהקיץ על לוויתנים ורודים, עדיין בפיג'מה ונעלי הארנבונים שלי (:
כיף לי וחמים לי.
לפחות היה.
עד שקיבלתי משב רוח כרגע היישר מבחוץ.
למה הדלת פתוחה? 0:
אתם יודעים מה? עזבו, למה היה בכלל צריך להעיר אותי? לא היו מעירים- לא הייתי קופאת עכשיו..

__
אני צועדת בצעדים כבדים (שבאמת דרשו המון מאמצים) לעבר במטבח.
אמא עומדת שם, מול השיש הזה שתקוע באמצע המטבח.. "אי" קוראים לזה?
לא משנה. לא ממש איכפת לי.
היא חותכת משהו. איזשהו ירק. אדום. או וורוד? 0_0
לכו תדעו.. אולי בכלל את הלוויתן מהחלום שלי (:
אני ניגשת אליה.
"בוקר, אמא" אני משתדלת להשמע הכי לבבית ואוהבת (יחסית למישהי שהעירו אותה בצרחות שווא) אבל הקול שיוצא ממני הוא קול של חצוצרה שמאיימת להרוג את מי שיעמוד לידה.
"בוקר טוב לורן" פולטת אמא ומחטיפה מבט חביב קדימה.
מה היא ראתה שם?
טוב, אולי היא סתם מדברת עם עצמה במחשבות..
"טוב אז.. את קראת לי….?" אני שואלת מנסה לשחזר את אותו רגע אפך ומרושע בוא העירו אותי משנת היופי שלי. לא המצאתי אותו, נכון?!
במקום תשובה מלאה ומפורטת של למה ואיך אמא מסננת רק "כן" אחד וזהו..
"אוקיי……….. ו..למה?" אני מנסה לנוות אותה לתשובה.. (לפי התאוריה שלנשאל תמיד יש את התשובה איפשהו בראש, ופשוט צריך לדעת לשאול את השאלות הנכונות)
אמא לא עונה. רק מחייכת לשניה לעצמה וממשיכה לחתוך (את הלוויתן מהחלום שלי.. שהוא בעצם גמבה אדומה.)
"אממ.. טוב"
פספסתי משהו? מה הולך פה?
טוב, כנראה פשוט המוח שלי לא עובד כרגע טוב מספיק כדי להוציא את המשמעות העמוקה שיש בשתיקה שלה..

אז אני פונה ללכת ולחזור לתנומתי כשלפתע אני קולטת מזווית העין דמות שיושבת בכיסא מול שולחן האוכל במטבח.
אני מפנה את ראשי במהירות וכשאני קולטת באנטנה בחור-חתיך-ומסתורי-כמעט-כמו-אדוארד-קאלן אני פולטת צווחת התרגשות ובהלה קטנה וברגע שאחרי כן מתקווצת לגרגר אבק קטנטן ומאאד מסמיק לרגליה של אמא, מוסתרת מאחורי השיש-מה-שמו..

המשך יבוא…