מלאך

לנצח תישארי מלאך בראשי. יש תקופות שבהן תהיי מלאך אלוהים, ויש תקופות בהן את מלאך המוות. אבל תמיד יהיה את אותו המכנה המשותף.
קשה להאמין שאינטרפטציה של מילה תשתנה כל כך בפחות משמונה חודשים. מי היה מאמין שהתחלה של סיפור אהבה מהאגדות כמו שלנו, שבו הכרנו במקריות מוחלטת והפכנו לצמד מאוהבים בחשאי, ייגמר כל כך רע?
אבל החיים ממשיכים ואנשים מושפעים מחברות ומסביבות שונות.
או שאולי
אלה לא הסביבות?
אולי זו בכלל מעין בועה סתמית שבנינו לעצמנו? בועה שדרכה ראינו ביחד עולם אחר?
הרי שנינו היינו במקומות כל כך שונים בחיים. את היית מצולקת מציפורן הרגל השמאלית שלך ועד השערה האחרונה על ראשך, ולא משנה כמה אני מסתכל על הבעיות שלי, הן מתגמדות לעומת שלך.
אז איך קרה ששנינו בנינו לעצמנו עולם אידיאלי וראינו את החיים שלנו דרכו, ביחד?
אולי זה כוחו האמיתי של הכאב האנושי. היכולת להתחבר אל אדם דרך כאב אחר, במיוחד כשאתה מרגיש כאב במקביל, היא יכולת הפכפכה.
היא יכולה לעזור לשני הצדדים להרים את עצמם ולפתח קשרי חברות כל כך עוצמתיים, ומנגד, היא יכולה להשאיר את שניהם למטה.
אנשים לא מבינים עד כמה שכאב הוא רגש מנחם. וברגע שיוצרים אווירה מאפשרת לכאב, הוא מתחיל לקחת יותר ויותר ממך.
היה לנו נוח להישען אחד על השנייה מבלי לחשוב יותר מדי על איך לצאת מהמצב, בעיקר כי לא שמנו לב שככל שבילינו יותר יחד נהפכנו לאנשים אחרים. מעין גרסאות אפלוליות ומונוכרומטיות של עצמנו.
תמיד נתתי איזשהי קדושה לשם שלך כששמעתי אותו. כשמישהו חשב על לפגוע בשמך מאחורי הגב, הייתי תוקף אותו כמו כלב שמגן על הבעלים הפצועים שלו. גם התכונה הזו, של התגוננות היתר עלייך היא מעין תת-תחושה של הכאב.
הכאב האנושי בין שני אנשים יוצר קשר הדדיות. ובהדדיות בין שני אנשים המדד הכי גדול הוא לדעת שהצד השני תמיד שם איתך. אז תמיד הייתי שם איתך.
אולי זו הייתה הטעות שלי. כביכול חשבתי שאני מגן עלייך מכאב חיצוני ואחר, אבל בעצם חשפתי אותך לעולם שלא רצית לראות. לא תיארתי לעצמי אי פעם שיכאב לך כל כך לא להרגיש את הכאב בעצמך.
הקשר שלנו התדרדר במהירות כל כך רבה ברגע שהבנת את זה. ומשם הכל התדרדר אפילו יותר. ואני? אני הבנתי את זה רק עכשיו.
אני הבנתי רק עכשיו שלא משנה מה,
לנצח תישארי מלאך בראשי.
והיום?
היום את מלאך לבוש בלבן. לבן חגיגי.
וכנפייך ספוגות בדם.