מלאך המוות

לא יודע ממתי התחלתי להתחבר לבני אדם, מלאך המוות אל החיים, אך כך זה קרה.
מעולם לא חיבבתי במיוחד בני אדם, לפחות את הטיפשים שבהם, הם היו מתרחקים זה מזה או ההפך נדבקים זה לזה, בדיוק כמו שצריכים בני האדם להיות.
יום אחד ראיתי קבוצת נערים שלא דיברו עם נער, הוא היה לבדו, מין הסתם חרם.
לא עשיתי כלום, רק רק רשמתי בזכרוני.
ביום שונה ראיתי נערות שישבו כמעט צמודות זו לזאת. הן פיטפטו להן בנחת וצחקו כמו מטורפות, וכל אותו הזמן הן ישבו להן צמודות זו לזאת גם בנפש.
אני לא מתמצא בעיניני חברה, זה לא בשבילי. אני יודע מספיק בשביל המקצוע הניצחי שלי.
כשאני חושב על כל הזמן עד עכשיו, אני נזכר רק בחמישה עשר אנשים שבאמת יכלו להיות הטובים בעולם, אך לא כולם הכירו אותם.
וגם כך מי היה מבין אותם?
והאדם שאני הכי התחברתי אליו היה… הייתה ג'וי אפי. שם מאוד שמח לילדה כה עצובה.
ג'וי הייתה תמיד עצובה, אבל כשצחקה לפעמים צחוקה היה צלול ונקי מכל רע, והסיבה להיותה כה עצובה הייתה נסתרת מעניי כל… חוץ ממני הרי אני הכלום.
היא תמיד ניסתה להראות שמחה בשביל אחרים, במיוחד לאחותה הקטנה ליזי.
ליזי גם הייתה טובה כמו אחותה כמעט והיא שמה לב שג'וי עצובה תמיד, זה עזר לג'וי כי ליזי ניחמה אותה. ליזי המציאה שיר גם שאני זוכר בעל פה, בשביל ג'וי:
גם עם רע כל כך
גם עם אין אש באח
גם עם שנאה בוערת
גם עם אין תפארת
אולי פשוט…
נשמח פשוט…
לחיות.
זה ההמנון של ג'וי עכשיו. או בעצם רק שלושת השורות האחרונות.
אולי פשוט…
נשמח פשוט…
לחיות.
ג'וי פיזמה את השורות הללו במצבים קשים, כמו כשטרמה חצי מטר שער לחולי סרטן.
השער הארוך והאדמוני שלה נגזר.
היא פיזמה אותו כשניסתה לעזור לליזי ביום האב, לא היה להם כזה.
וגם כאשר נטלה גלולה היא רשמה על ידיה החיוורות את השורות, ומתה.
ליזי מעכשיו לבדה בעולם הזה אלה שהשורות שלה הן הראשונות בשיר שחיברה.