מכתב פרידה

גופה רעד, הדמעות זלגו על לחייה.
היא הרגישה שהבכי חונק אותה, לא משחרר ממנה.
היא שכבה ערומה ברחוב.
פצועה.
שריטות רבות היו על ידיה, וסימנים כחולים עיטרו את גופה.
זאת הייתה פינה חשוכה, ושאף אחד לא עבר שם מרצונו.
הוא תכנן את זה טוב טוב, מהפרט הראשון ועד האחרון.
היא קמה באיטיות ובזהירות מהרצפה, לובשת את בגדיה, ומתחילה ללכת אל עבר בייתה.
הבית היה חשוך ושקט, והיא שמחה שכולם כבר ישנים.
"שכבת מייקאפ עבה תסתיר את הכול" מלמלה לעצמה.
היא הלכה בכאב, עולה לאט לאט אל חדרה.
היא נכנסה למקלחת הצמודה לחדרה, שוטפת את כל הגועל שמגעו השאיר עליה.
היא שיפשפה שוב ושוב, עוברת על כל איבר בגופה לפחות עשר פעמים.
אך כלום, היא הרגישה עדיין מלוכלכת.
גועל שטף אותה, היא רצתה להעלם מהעולם.
היא רצה אל האסלה והתיישבה על הרצפה, מקיאה את נשמתה.
היא לא יכלה יותר, היא לא יכלה.
הסיטואציה שכל כך הפחידה והגעילה אותה שוחזרה בראשה מאות פעמים.
גופה רעד, היא פחדה.
היא ידעה שזאת לא הפעם האחרונה שהיא תראה אותו.
היא רצתה לגמור עם הכול, עם החיים שלה.
"איך הוא יכל.." מלמלה, עיניה מלאות בדמעות.
"לא .. להאמין.. הוא היה כמו בן משפחה" מלמלה שוב.
היא לא יכלה לחיות עם עצמה, היא לא יכלה לעבור את זה שוב.
את העינוי שידו נוגעת בגופה, לא מפספסת אף איבר.
היא הוציאה דף ועט, והחלה רושמת-

'אמא ואבא יקרים, זה מכתב הפרידה שלי ממכם.
עברתי דברים שלא חשבתי בכלל שקיימים, הרבה סבל.
יש לי 2 בקשות ממכם.
הבקשה הראשונה, תתפסו אותו.
החבר של אבא, שהיה כמו בן משפחה.
תתפסו את האושר הזה, שגרם לי לכל כך הרבה סבל, בניגוד לשם שלו.
הוא אנס אותי, הרביץ לי, התעלל בי נפשית.
בבקשה, תעשו את זה, תדווחו עליו, מה שאני לא הייתי מסוגלת.
הבקשה השניה שלי היא שתמשיכו בחיים שלכם.
תגדלו את אביב הקטן טוב טוב, תגידו לו שאני כרגע במקום טוב יותר.
אני אוהבת אתכם משפחה שלי, אתם תמיד תהיו בלב שלי, ואני מקוה שגם אני בשלכם.
אוהבת,
אלה'

היא הניחה את המכתב על השולחן שלה, והוציאה את חפיסת הכדורים.
"אני מצטערת שלא הייתי חזקה מספיק" מלמלה מבעד לדמעות בעצב.
היא בלעה כדור אחר כדור, ולאט לאט, חייה נלקחו ממנה.
הדבר האחרון שאמרה היה צורב.
"אני מצטערת"