מכתב התאבדות

לאחרונה התחלתי להרגיש משונה. משהו מוזר.
אתם מכירים את זה שאתם מסתובבים בעולם הזה, משאירים את טביעות הרגליים שלכם מאחוריכם, ולא מבינים למה. כלומר, למה בכלל אני כאן? למה אני נמצא פה? מבזבז את האוויר של כולם, לוקח מהמשאבים שכל כך חסרים לעולם, בשביל לבצע עוד פעולות שגרתיות ומטופשות. עוד מבחן, עוד חופש. מה זה בכלל משנה? בלאו הכי זה לא ישתלם לעולם.
לאחרונה יש לי מין תחושה מוזרה כזאת, שגם אם איעלם מפה לא יהיה למשהו אכפת. אולי יהיו כמה עצובים, אבל החיים ימשיכו, איתי ובלעדיי, והרי אני לא אחיה לנצח. אולי עדיף לגמור עם זה כבר עכשיו?
וזה לא שקרה משהו נורא במיוחד לאחרונה. לא נדמה שיש משהו כל כך חריג אצלנו, אז למה זה בכלל עובר לי בראש?
והתחושה הזאת לא עוברת. ניסיתי כל כך הרבה שיטות. ניסיתי לשמוע מוזיקה, לראות טלוויזיה, לצחוק עם חברים, אבל ברגע שהייתי לבד, השקט התגנב לי לאוזן, והלחישות החוזרות והנשנות שבו להטריד אותי. מה בכלל אני עושה כאן? למה בכלל אני ממשיך את כל הסיפור הזה? אולי עדיף כבר להפסיק.
ואני כל כך עייף לאחרונה, לא רק פיזית. אולי, הסוף גם יביא איתו שינה טובה. כזאת שתהיה כל כך טובה, שהיא לעולם לא תיגמר. לישון, זה יהיה נפלא.
רציתי רק להרגיע אתכם, קוראים יקרים. זה לא אשמתכם. אני לא שונא אף אחד מכם. אתם לא עשיתם לי רע. זה אני עצמי, שהרג את עצמו מבפנים. העמסתי על עצמי יותר מידי לאחרונה, ויש מצב שזו התוצאה. אולי אני הבאתי את זה על עצמי. הרגתי את עצמי מבפנים, ועכשיו הוצאתי את זה החוצה. אני מצטער.
אמא, אבא, כל המשפחה, בעצם, אני אוהב אתכם. אני מקווה שלא תפסיקו לאהוב אותי גם אחרי שאני לא אדע מזה.
אתם רשאים לרכל עלי.

שלכם,
אני.