מכתב ההתאבדות שלי (אמיתי, אני לא מתאבדת אבל זה אמיתי)
*אני מבקשת לא לקרוא אם יש לכם בעיות דיכאון או אובדנות או משהו בסגנון. אני לא לוקחת אחריות על מה שעומד לצאת ממני בקטע הזה.*
עכשיו כולם יאמרו לי "איך את כותבת את זה בכלל?! החיים הם מתנה ובלה בלה בלה בולשיט בולשיט"
בסוף כולנו נאבד הכל ואז נמות. נאבד חברים, משפחה, רכוש, כסף, בריאות ואז את החיים עצמם. אז מה להיקשר בכלל? זה כמו לתת שם וחיבוק לעגל שמובל לשחיטה. למה לי בכלל להשיג חברים ואוהבים אם בסוף כמה שרק אתחבר אליהם זה ינעץ לי כמו סכין בגב כי הם ימותו.
אין לי עתיד, לאף אחד אין.
גם אם תהיה לי בגרות ועבודה ואני אהיה השפילברג הבאה זה לא אומר שיש לי עתיד כי יום אחד אני אאבד את זה ואני אשאר לבד עם כאב לארח לי לחברה.
הבנתי את זה כשהכלבה שלי מתה לפני כמה שבועות, לא משנה כמה אהבתי אותה ושהיא היתה החברה הכי טובה שלי היא מתה ושום דבר לא יביא אותה בחזרה. היא מתה מוות טוב, מהיר ושקט, בגיל 10, גיל צעיר יחסית. היא מתה בלי יותר מידי מחלות וניתוחים וכאב וגם אני רוצה למות ככה.
אני רוצה למות בלי לאבד שוב אני רוצה למות עכשיו.
ולא כי אני חסרת תקווה או שחסר לי ריגושים ואהבה אלה להפך.
יום אחד ההורים שלי ילכו, והחברים, ואם אמצא בן זוג גם הוא ימות. אז למה אני מנסה בכלל? למה שאני ארצה לשמור אותם?
זה אולי אגואיסטי אבל זה יצר הישרדותי. אני רק לא רוצה שיכאב לי. זה עד כדיי כך רע?
המוות מפחיד אנשים כי הוא לא מוכר ונחשב נורא. זה יצר הישרדותי כזה שקיבלנו מהטבע- לחיות.
כן, זו הסיבה שכולנו וכל יצור חיי מנסים לשרוד.
בגלל יצר הישרדותי מטומטם.
זה לא כאילו יש משהו שמחכה לנו חוץ ממוות גם ככה. ואני לא מאמינה בגן עדן או גיהנום, אני מאמינה שיש מישהו מלמעלה ואני מרגישה שהוא יעד אותנו לכלום.
כן- כלום.
תחשבו על זה שיום אחד אנחנו נמות, הנפש תצא מהגוף שלנו ותגיע ל… כלום. לא חלל שחור וריק לא גן עדן לא גיהנום לא לשמיים. פשוט כלום.
אני רוצה למות עכשיו אבל אני מפחדת כי אני מרגישה כאילו יש לי לאן להתקדם, אולי בגלל שכולם מסביבי מתנהגים ככה.
אבל כולנו הולכים לכיוון של סבל צרוף.
מוות, כאב, שיברון לב, יאוש, תסכול, עייפות, בכי, פחד, כעס. כבר אמרתי כאב?
אני רוצה להימנע מכל זה, אני רוצה להיות מי מהחברות והמשפחה הקרובה שלי שמתה ראשונה.
ולא כי אני עצובה או מדוכאת או כי המחזור שלי מתקרב. או שאולי כן? אולי הורמונים זה מה שגורם לי למחשוב כאלה?
כי כרגע הן מרגישות הרבה יותר הגיוניות מכל מה שאומרים אחרים.
אני אמות ככה או ככה, אז למה לסבול כל כך הרבה לפני? תנו לי לגלות לכם- אין אור בקצה המנהרה!
זה בסדר? אפשר לפתוח את זה לרגע?
אין אור במקצה המנהרה.
אין.
שום אור.
חושך מוחלט.
בעצם גם לא.
אין כלום בסוף המנהרה.
כולנו חיים ונשארים חיים ונלחמים במוות בגלל מניע הישרדותי אדיוטי.
אני לא מתכוונת להתאבד כי… אני לא יודעת למה. אבל אין לכם מה להזעיק משטרה כי זו לא בריונות וזה לא דיכאון וזה לא שום דבר שלא בסדר איתי.
זה משהו שלא בסדר בנו כזן.
ואני לא רוצה שאתם תתאבדו ואני לא רוצה לקחת אחריות על מי שכן.
אני סתם שופכת את הרגשות שלי כי משהו קורה אצלי בראש ואני לא מבינה מה ואני אולי קצת מתחננת שתגידו לי שאני טועה.
אני רוצה לחיות וזה מרגיש לי כל-כך מטומטם כי אין לי שום סיבה (ואת זה כבר נימקתי קודם)
ואני רוצה שתגידו לי שאני טועה.
אני לא רוצה לעזוב אני אוהבת את מה ומי שיש לי כאן ואני לא רוצה לעזוב אבל אני מפחדת לאבד יותר מידי.
אני רוצה לגנוב אלכוהול מהמקרר ולשכוח מכל מה שכתבתי כאן.
אני רוצה לבכות לתוך הכרית
אני רוצה להרביץ למשהו.
ואני גם רוצה למות כאן ועכשיו. בלי סבל ובלי שאוכל להתחרט.
אני רוצה התקף לב כאן ועכשיו כדיי שכל מי שמסביבי לא יחשבו שהם עשו משהו לא בסדר כי הם לא.
או שאולי הם כן?
הם גרמו לי לאהוב אותם ולאהוב את השטות הניאדרטלית שנקראת החיים ובכך הם גרמו לי להרתע מהדבר חסר התיאור שנקרא מוות וגרמו לי להמשיך ללכת לכיוון סבל וכאב.
ואני שואלת- זה שווה את זה בכלל?
בבקשה תגידו לי מה דעתכם, זה חשוב לי. ואני כותבת את זה כאן כי זה עדיין חלק מהדברים שעולים לי בראש.
קיבינימט אני מדברת למסך מחשב כאילו יש שם אנשים קטנים שמקשיבים לי למרות שגם אם מישהו קורא את זה הוא ישכח מזה עד מחר. וזה כניראה לטובה.
ואולי יום אחד אני אפתח את הסיפור הזה ואחשוב לעצמי "מה לאזעזל כתבתי שם מה אני מטומטמת?!"
ואולי אני לא אשנה את דעתי עד הפעם הבאה.
תגובות (7)
אההה מותק! אני קראתי את זה לפני ארבעה או שלושה ימים ולא הגבתי כי… אני לא יכולה לדבר מיד לאחר שאני קוראת משו או שטות אחרת שאני ממציאה לך עכשיו כי אינלי באמת מושג מה הסיבה האמתית. ובכל זאת! אני כאן שוב :):) פשוט כי זה חייב התייחסות ואת גם לא זרה גמורה בשבילי (you know), ו… ו… ןיראעכרלחי.
(זאת היתה הקדמה, תתכונני לגיבוב המילים שאני עומדת לכתוב).
א. יפה שלי, זה המחזור. הזמן המלבב ביותר לכתוב סיפורים נפלאים ומקסימים כשלך ^^.
ב. בואנה, שכחת מהשמחה שבחיים? כמה כיף לשמוע שירים או לרקוד או ללמוד משו חדש ולהיות עם המשפחה והחברים או ווטאבר שמשמח אותך? אחותי, כן, יכול להיות שתאבדי אותם פיזית. אבללל הם עדיין ישארו אצלך במחשבה. וגם תחיי את ההווה! תראי איך עולה לך חיוך ברגע זה ותנצחי אותו.
ג. יצר הישרדותי? פאק. אם את באמת מאמינה שיש בסוף כלום, אז למה לא לנצל את ה'יש' כדי לשמוח ולהפיץ אור לעולם ל*צאצאים העתידיים*. את רוצה לחיות את ה'יש' עם מודעות לכלום שאת עושה או עם מודעות לטוב שאת עושה, הרי במילא בכלום שאחרכ אין מודעות, לא?
ד. עכשיו תקראי לסיפור שלך: "מכתב ההתעלות שלי", כי עכשיו אני מניחה שאת כבר פחות בדאון ויותר מפוקחת כך שאת מספיק חכמה כדי להבין שמדברים כאלה יש לך הזדמנות לעלות.
ה. אני יודעת שאני נשמעת קיטצ'ית רצח אבל היי, אני מנסה לעזור.
את נראית לי אחלה בחורה, אל תבזבזי את עצמך על חראות כאלה.
קיצר אחותי תשמחי, אהבת ה', אהבת ישראל, תאחזי בעצמך כפרה.
אני מבין את כל מה שכתבת גם לי יש הרגשה שרק בא לי למות אבל אני כן רוצה שיזכרו אותי אני לא רוצה שישכחו אותי
נשמע שאת רוצה למות ראשונה מתוך פחד שלא תאלצי לסבול עוד מוות כואב של מישהו אחר.
זה הפחד של כולנו אבל השאלה האם זה מה ששולט בחיים שלנו?
לא היינו עושים כלום אם היינו מתים מפחד.
שווה להעיז ולנסות כדי להשכיח את זה.
אני הייתי רוצה למות כשאני מסופקת מהחיים. להגיד בפה מלא ש'הצלחתי'.
לחייך חיוך אחרון ולעצום את העיניים מבלי לפקוח אותם שוב.
לא היית רוצה להספיק משהו לפני שתמותי?
אין לך לאן לשאוף?
אני בטוחה שכן. :)
אל תגידי דברים כאלו אני תמיד רוצה שאף אחד לא ימות תהני מהחיים שלך ושה
ושאלוהים הוציא אותך לעולם וגם הוריך
פעם בכיתי כל יום בגלל שידעתי שכל אחד יכול למות ולא רציתי שזה יקרה לאף אחד אמן שזה לא יקרה לאף אחד
אהבתי
כתיבה יפה