מכתבים | פרק שלישי

“דיאנה,
צדקת, צדקת, צדקת!
באמת יש מקום נהדר להיות בו, ולכתוב לך בעליית הגג! ברגע זה ממש אני כותב לך מפה!
זה מקום שנותן השראה, בעקבות ישיבה פה אפילו כתבתי שיר קצר.
אני אצרף לך אותו אם תרצי זאת, ואיתו עוד שירים שכתבתי עד כי נעלמה לי ההשראה.
ספרי לי, את כותבת גם?
או שמציירת את עלמתי,
או ששירה הוא תחביבך,
ואולי נגינה על כלי נפלא?
אני אוהב לכתוב שירים,
פואמות קצרצרות,
ובלי ששם לב אני,
רושם לך ארוכות,
שירה חסרת מעצורים,
העט על הדף עובר,
ואני מחבר,
מילה למילה,
ואות לאות,
לא מבשר על הבאות,
לא חוזה עתידות,
לא שר,
ולא רוקד,
רק כותב וכותב,
והעט על הדף מרקד.
דיאנה, גילית לי מקום כל כך נפלא! אפילו מכתב בחרוזים אני כותב!
את בטוחה שלא קוראים לך מוזה?
כי אותה לי נתת.
לא מגזים אני במכתבי אלייך? טוב, די לשטויות, אני אתחיל לכתוב כנער רגיל.
אנה, חברתך, היא שכנתי, היא מוסרת לך חיבוק ודרישת שלום, נתתי לך את כתובתך החדשה, והיא הבטיחה שתכתוב לך.
אני גר בחדר עם החלון הגדול הממוסגר במסגרת מעץ אלון.
מצאתי מחברת עם כמה משפטים, לא שירה ולא סיפור, הם מזכירים לי רשימה, ושאר הדפים ריקים.
יש שם גם ספר שירה, קראתי ממנו, וראיתי סימונים, שסימנת לעצמך כילדה בת תשע, כתבת שם כל מיני הערות, אותי זה עניין מאוד, ואני חושב שגם אותך יעניין, אפילו יותר ממני.
מצאתי, בנוסף לאלו, גם יומן, שנעול. מפתח לידו מצאתי, וחיברתי אותו לחוט ממשי, עבורך.
את כל אלו תמצאי בחבילה שאליה מודבק המכתב, יחד, עם תמונה שלי, חשבתי שזה יעניין אותך, כי אני את תמונתך ראיתי, וכך יהיה הוגן שאת תראי אותי.
ממני,
דייב, חברך לעט.”
דיאנה קראה את המכתב בעומק, והתחילה לפתוח את החבילה, ושם כל מה שדייב הבטיח שיצרף.
“תודה דייב.” דיאנה לחשה באהבה רבה כלפי ידידה החדש, ובנוסטלגיות למראה הדברים.