מכתבים | פרק ראשון

פרק ראשון
דיאנה ישבה ליד ערימת דפים לבנים וריקים, ועט שחור, רק לפני זמן מה קיבלה מכתב מנער בן גילה שגר בליברפול, בעוד היא גרה בלונדון. הנער, גר בבית שבו גרה לפני הרבה זמן, ונשארה לו הכתובת של ביתה החדש, כך הסביר במכתבו.
היא הפנתה את מבטה לדף הלבן, המקופל לארבע שנשלח אליה לפני יותר משבוע, אך קיבלה אותו רק היום.
“שלום לך העלמה סקייל,
אני דייב ברוצ'ר, והנני חי בליברפול ברחוב פרוסיה, בבית שבו גרת לפני חמש שנים.
אני בן ארבע עשרה, ויום אחד נשלחתי לעליית הגג לנקות שם.
בעליית הגג, נשארו הרבה דברים ישנים, וכמה דברים ששייכים לך. הבנתי, שאם לפני חמש שנים השארת בעליית הגג ספר מתמטיקה לכיתות ג', את חייבת להיות בת גילי.
הרעיון שיש בת גילי, שפעם גרה בבית הזה, קסם לי. אולי בשנים שגרת בבית גילית דברים חדשים? אולי את מכירה את חברי החדשים? ואולי רק תרצי להתכתב איתי.
אני חיפשתי את כתובת ביתך החדש, ורק גיליתי כמה תמונות שלך כילדה קטנה, מכאן הבנתי שאת בת.
ביקשתי מאימי את כתובת הדיירים שגרו פה פעם, והיא נתנה לי אותה בשמחה, אך לא ידעה מה שמך הפרטי, אשמח עם תעני לי על שאלותי, ותכתבי לי מכתב.
ממני,
דייב, הדייר החדש של ביתך הישן.”
דיאנה אהבה את הרעיון שתזכה להתכתב עם הדייר החדש של הבית בו חיה תשע שנים בחייה.
הרעיון שיש אדם שישן בחדר שלה, היה בלתי נסבל בהתחלה, אך היא התרגלה לזה, ועכשיו, היא יכולה לדבר איתו, הרעיון קסם לה, מן הרגע שבו סיימה לקרוא את המכתב לראשונה, מיד אחרי שאמה חזרה מן הדואר, ואמרה שיש מכתב לדיאנה.
דיאנה הייתה לא רגילה לקבל מכתבים, לרוב היו אלו הזמנות לכל מיני מסיבות ימי הולדת ועוד שטויות, ולפתע הא קיבלה מכתב שהיה מיועד לה, והוא אינו הזמנה.
דיאנה חשבה מה כדאי לה לכתוב לדייב חזרה. היא ידעה שעליה לענות לו, אבל איך להתחיל את המכתב? היא לעסה את שפתייה מפנים פיה, וחשבה על רעיון לכתיבת המכתב.
היא רצתה להישמע שנונה, ומקסימה, להישמע מתוקה, ועם זאת לא תמימה, דיאנה רצתה שדייב יחשוב עליה משהו טוב, היא לא רצתה לצאת כמו שהיא תמיד יוצאת בחברה, חנונית משעממת ושקטה, היא רצתה להיות היא עצמה.ֿ
“האדון דייב,” היא התחילה לכתוב את מכתבה.
“לא. זה רשמי מדי!” פסקה קוראת את השורה שוב,ומקמטת את הדף המבוזבז.
“דייב היקר,” כתבה בראש הדף, ואז המילים החלו לזרום מתוך ידיה.