״מכל ניצוץ זעיר נוצרת אש גדולה, וכל אש גדולה מסתיימת בניצוץ״

כמה שניות לפני שנפתחה הדלת, כבר נשמע קול הנקישות העדינות על רצפת השיש שמסמלות את בואה. כשהדלת נפתחה, חדלו כל הנוכחים באולם ממעשיהם. לא היה זה בגלל השמלה האדומה, שצבע היה עז יותר מהדם, או בגלל תליון האודם שנצץ על צווארה. לא היה זה בגלל האיפור או אופן עמידתה, שהפגין בוז וזלזול כלפי כל העולם, ולא היה זה גם בגלל מראה פניה. היה זה בגלל הרושם שיצרו כולם ביחד, שהחדיר פחד גם בלבבות האנשים האמיצים ביותר. היא הסתובבה ברחבי האולם, בוחנת במבטיה את האורחים שהחלו מתפתלים באי נוחות. בערך במחצית הדרך נעצרה, נעמדת מול גבר שהשיב במבט נועז תחת מבטה. פניה התקשחו ונדמה היה שגבה מזדקף אף יותר, אם הדבר אפשרי בכלל. לבסוף הפנתה אליו את ראשה ופנתה לצידו השני של החדר, אל עבר כס זהב מעוטר אשכולות אדומים. גם לאחר שהיא הסתובבה המשיך הגבר לנעוץ מעט נחוש בעורפה, כאילו היא עדיין עם פניה אליו ואם יסיט מבטו – העולם יחרב.
כשהיא התיישבה, לאחר שסידרה את שובל שמלתה, הרימה את ראשה וסקרה במבטה את טורי השומרים העומדים בכניסה, ביציאה וצמוד לקירות האולם, כמחפשת פגמים נסתרים במערך מושלם. כל האורחים לא יכלו שלא ללטוש את מבטם בפניה, שלמרות שהושחתו לפני שנים כל כך רבות עדיין שידרו יהירות, גאווה ויופי פראי, מפחיד בעוצמתו. עיניה החומות, הנוקבות, שידרו עוצמה וזעם שבעבע מתחת לפני השטח, עצמות לחייה הגבוהות שיוו לפניה נוקשות מסוימת, שערה החום הגלי, הכמעט שחור, שיכול היה לרכך מעט את פניה אילו היה פזור היה אסוף, צמוד לקודקודה בפקעת הדוקה. שפתייה המלאות נמשכו באודם ארגמן ששיווה לפניה מראה אפל מעט, שרק הגביר את הרושם האפל מעט ששידרה. אבל, כמובן, הפרט המסקרן ביותר בפניה היה הנוראי ביותר, הצלקת. צלקת דקיקה התמשכה מרקתה הימנית כלפי מטה, התעקלה קלות מסביב לעצם הלחי והסתיימה בסנטר. הצלקת כסופה, ולעיתים נדמת ממש כזוהרת, מרמזת על כוח על-טבעי שטמון אי שם בפנים.
האישה עצמה את עיניה, ושפתיה התעקלו לחיוך אכזרי. היה רגע שבו נראה היה שהיא מתכוונת לשוב ולעמוד, אך לאחר מכן היא פקחה את עיניה, ששינו את צבען לצבע הדבש הניצב בשמש. האישה הנהנה פעם אחת לשומר הניצב לצד הדלת הראשית והוא הסתובב בשקט מופתי ופתח אותה. בזמן שכל האורחים הפנו את מבטיהם לדלת הענקית, מקווים להיות הראשונים לראות את האורח המכובד, התרוממה האישה מכיסאה והתקרבה לאיטה לדלת הנפתח, לא ממהרת, מתאמצת לשמור על ארשת פנים מכובדת למרות שברגע זה איש לא ראה אותה.
החיוך האכזרי, הקפוא, שעוד לא מש משפתיה, נמחק כליל כשראתה את האורח. כבר ממבט ראשון היה ברור שלא זה היה האיש שלו ציפתה. עיניה נדמו כיורות גיצים כשמלמלה בקול חרישי, שנישא אל כל אדם ואדם בחדר, את השורות שחקוקות מעל דלתות הכניסה לארמון.
"מכל ניצוץ זעיר נוצרת אש גדולה, וכל אש גדולה מסתיימת בניצוץ." ברור שאיש מהנוכחים לא הבין מה קורה, אך פניו של האורח קדרו למשמע דבריה.
האדם, או יותר נכון לומר, הגבר, נרתע מעט כששמע את קולה הקר כקרח של האישה, אך המשיך לעמוד זקוף ועם ראש מורם בדלת הכניסה. הוא פתח את פיו ואמר בקול בטוח שלוש מילים, שלוש מילים שבתווך הארוך, שינו את גורל הממלכה כולה. "ואת האש, סמנתה."
למשך שנייה נראית סמנתה מוכת הלם, אך היא מתעשתת במהירות, וההבעה על פניה חוזרת להיות קפואה, אם כי קצת מאולצת. היא מתקרבת אליו, כל אחת מנקישות עקביה על הרצפה כהלמות תופים המבשרת על אסון נוראי שמתקרב. היא נעמדת במרחק של כעשרים-שלושים סנטימטרים ממנו. פניה מעוותים בזעם נוראי בזמן ששפתיה נעות בלי קול. הגבר נועץ בה מבט יציב ולאחר מכן קורס. היא מסמנת לשומרים בגב ידה.
"תוציאו אותו מכאן."
לאחר היא מסתובבת, נועצת מבט מצמית באורחים ואומרת בקול קר
"לא ראיתם שום דבר, לא שמעתם שום דבר, ולא קרה כאן שום דבר." כל הנוכחים מהנהנים בפחד. כוחה גדול מכדי שיעזו להשמיע אפילו ציוץ בנוגע למה שקרה כאן, ובטח שלא יעזו להפיץ רכילות על הוד מעלתה. עצם העובדה שהם יודעים את שמה הפרטי היא ידע מסוכן, וסמנתה הייתה יכולה להרוג אותם בו ברגע ששמעו את שמה. כמובן, בראשה מתרוצצות אלפי אפשרויות והיא בוחרת בזו המתאימה לה מכולן. וכעת, האפשרות המתאימה ביותר היא שיותר אנשים יראו מפניה, במיוחד לאחר הדברים שנאמרו בחדר.