מכונת זמן

אני מסתכלת על עניה העדינות ומבינה הכל, רואה את החיים שלה דרכם מבינה את מסעה ואת עברה וחוזרת לשבת בכסא ולראיין אותה, כי אני חייבת ואני שוב שואלת אחרי שכבר שאלתי והיא לא ענתה ״איך זה קרה״? ״למה עשית דבר כזה״? והיא מסתכלת עליי בעניים מבולבלות כי הכל מבולגן לה כלכך בחיים והיא לא מצליחה לסדר אותם, היא מסתכלת עליי אם טיפה דמעות בעניים אבל שותקת ויש דממה בחדר כל אחת אם המחשבות שלה,
ואני יודעת שהיתי בדיוק במצבה ואני מאוד רוצה לעודד אותה עכשיו אבל אני לא יכולה והיא מסתכלת עלי ומרכינה את ראשה ורק עכשיו אני רואה כמה היא יפה,
ואני שוב חוזרת על אותה שאלה אבל הפעם היא מתחילה לדבר מספרת לי שהחיים קשים לה מדי, שהיא לא מצליחה לעמוד בקצב של הזמן, שכנראה היא לא מתאימה לעולם הזה אלא מתאימה לעולם אחר והיא בן אדם זר בעולם זר והזמן עובר לה מהר מדי והיא כל הזמן נופלת ולא מצליחה לקום וכל החיים האלה מסביבה קשים לה והיא לא מצליחה לבלוט ולהראות שונה, מיוחדת, אחרת, וכל מה שהיא רוצה זה לעשות הפסקה.
אז אני מסתכלת עליה ומבינה בדיוק על מה היא מדברת כי החיים האלה באמת קשים מאוד ובלתי אפשריים
אבל אין מה לעשות צריך להתמודד איתם כי חיבים כי אלה בעצם החיים אם כל המורכבות שבהם, ושוב פעם אני מסתכלת על עינייה
ואני רואה שזאת מכונת זמן וזאת בעצם אני לפני כמה שנים, יושבת שם אבודה לא מבינה מה קורה מסביבי, ואני רוצה לצעוק לה תתאפסי כי רק ככה תצליחי להיות מי שאת רוצה להיות, אבל היא לא שומעת אותי ואני גם יודעת שהיא לא רוצה לשמוע,
כי היא לא מקשיבה לאף אחד ומתעסקת בעצמה בתוך בועה, והיא מיואשת יושבת שם, ואני מסתכלת עליה דרך הזכוכית כאשר היא שם בוכה ואני רוצה שהיא תשמע אותי ופשוט מקווה שהיא תבין,תבין מה הם החיים.