מכאוב הכוכב

הוא החזיק אותי על ידיו,הצמות שלי זרוקות בריפיון,עיני רואות את פניו בטשטוש."הכל יהיה בסדר" הוא חזר ואמר,הוא שיקר.
השכיבו אותי על מיטת בית-החולים הלבנה המזוויעה והובילו אותי למחלקת טיפול נמרץ.
איבדתי אוויר,הריאות שלי היו מלאות בנוזלים,הייתי נפוחה ובקושי ראיתי מה קורה סביבי.
נזכרתי בשמיים התכולים,כשיצאתי לרוץ בשדות הפרחים וגשם קיצי טפטף עליי.
נזכרתי בכל הטעויות הנוראות שעשיתי והצטערתי על הרגע בו גזרתי את אחת הצמות של סוזן מארי בכיתה א',כשגנבה לי את המספריים.נזכרתי,באותם ימים נפלאים שלא יחזרו על עצמם כאשר הייתי בחוף הים והגלים ברחו ממני ושבו,שטפו את רגלי,את השמש האדומה שוקעת וגורמת לעננים להיראות בצבע ורדרד קסום שלא רואים כל יום.ניזכרתי בנשיקה הראשונה שלי כמה שאהבתי אותה.הצטערתי על כל הדברים שלא הספקתי לעשות וככל הנראה לא אספיק.
ראיתי את הסרט האדום נשמט מאחת הצמות שלי.חשבתי על כל כך הרבה דברים באותו הרגע,על חבר שלי,שהוביל אותי הנה,בניסיון להציל את חיי,אך כנראה שנכשל.רציתי לכתוב לו למסור לו ששום דבר ממה שיקרה לא יקרה באשמתו,שאלה הם החיים,ושבכל זאת הייתי צריכה לסיים את חיי באיזה שלב.חשבתי על אמא שלי שבטח בוכה מעבר הדלת מחכה לחדשות הנוראות.חשבתי,על הרגעים המצחיקים שלי שמקס,החבר הכי טוב שלי נגן בגיטרה והמציא את השירים הכי הזויים ומצחיקים שיש שגרמו לי להוציא את מיץ התפוזים שלי מהאף.
כאן אני מפסיקה לכתוב,את המחשבות והצער לפני רגע המוות,לא כתבתי אפילו מחצית אבל כתבתי מספיק.תחיו את החיים שלכם באושר ותעשו את הטעויות שאתם צריכים כי אז החיים יהיו משעממים וחסרי טעם.לפעמים מתים ממחלות,מתאונות מזקנה ולא חסרים מיקרים.
דמעה אחת ויחידה זלגה ממני,הדמעה הזאת שהזלתי בשביל כל האנשים שאני אוהבת.הפסקתי לכתוב כי אני חולה מידי בשביל לכתוב.אולי אפילו מתה. אתם יכולים להסיק כל מסקנה אפשרית לגבי הפסקת הכתיבה שלי.אבל תיקחו בחשבון.שכנראה אני כבר בעולם הבא.