מי שאני- פרק 2

"אני… מאו… אנ.. אוהב.." ניסה מאור לחלץ מפיו את האמירה 'אני מאוהב'.
"אוקי, אחי" קטע אותו יובל "אתה מאוהב, נכון?" שאל יובל שאלה רטורית וציפה לראות את תגובתו של מאור.
מאור החוויר ומיד לאחר מכן חש את לחייו בוערות, הוא הסמיק. "איך ידעת? אני לא ספרתי לאף אחד ואולי עוד אנשים יודעים את זה, ואולי היא יודעת את זה…" שקע בכיסאו והתכווץ תוך כדי שהוא מלמל בקצב מטורף ומהיר עוד כמה דברים שהאוזן האנושית לא מסוגלת להבין.
"תנשום, אחי" לגם יובל עוד כוס מים "אפילו אני בייננו, לא מומחה גדול לאהבה, מזהה שאתה מאוהב" בדרך כלל היה מוסיף שהוא לא רק לא מומחה גדול אלא ענק, אבל הוא הבין עד כמה המצב רגיש אז לא עשה זאת.
"במי?" שאל וניסה להסתיר את הניצוץ אשר בעיניו ואת סקרנותו.
מאור לא ניסה אפילו להתנגד. הוא ישר שיתף פעולה.
"לי… ליא…ל.. לניא" התבלבלו לא האותיות והמילים. הוא ראה בראשו את האותיות מסתדרות ל-4 אותיות אדומות, הצבע האהוב ביותר עליה, ויוצרות את השם "ליאן" אמר והביט ישירות בעיניו הפעורות של יובל.
******
"קום ,דולב! בוקר עכשיו, או יותר נכון צהריים…" מלמלה אחותו הגדולה ממנו ב-11 שנים רווית.
"עזבי אותי!" ניסה דולב להתנגד ומשך את השמיכה על פניו כדי לכסות את פניו ו"להציל" אותם מהאור שנכנס ישר לפניו.
"נו קום, יא קרצייה" עכשיו דולב נדלק.
"אהה.." משך את השמיכה מפניו. "אני הקרצייה?!" שאל ופקח עין אחד וראה את שערה הכחול החדש של אחותו "ומה זה השיער הכחול המכוער הזה, לעזאזל?" שאל.
"שתוק, שתוק.." עיסתה אותו בניסיון להרגיע אותו. הוא פקח עין שנייה.
הוא קם וניער את פניו. 'אחריי השוקו אני אהיה ער סופית' חשב לעצמו דולב ונעל נעליים והחל לצעוד לכיוון המטבח. אחותו חסמה לו את הדלת.
"מה עכשיו?!" מלמל שלושת רבע מנומנם ורבע ער "הערת אותי רק כדי לחסום לי את הדרך?" התלונן דולב.
"ככה אתה רוצה ללכת למטבח?!" שאלה אותו אחותו וליטפה את שיערו החום הישר כאילו באמצע השינה גוהץ במגהץ או עשה פן. 'לעזאזל!' חשבה בראשה רווית 'הוא יפה גם אחריי שהוא קם משינה. היא סקרה אותו במבטה, שיער שחור ישר עם פוני שמכסה לו מעט את העיניים הכחולות והיפות שלו, כמו שלה רק שלה יש עיניים בצבע דבש ירקרק!, רחב כתפיים, בנוי טוב, בעל שרירים בקיצור… מילה אחת שמתארת אותו.. ' חיפשה בראשה את המילה הנכונה…
"את יודעת, כדי לשתות שוקו במטבח, ואני חוזר, במטבח, לא צריך ללבוש טוקסידו, ואני חוזר שוב טוקסידו, ואני מבטיח לך, אם את מנהלת רומן עם המיקרוגל, הוא לא ייעלב, ואני חוזר, הוא לא ייעלב, אז את מוכנה לפנות לי את הדרך מטומטמת, ואני חוזר מטומטמת.."
חתך קולו הקוצני והעוקצני את מחשבותיה.
'חתיך' עלתה המילה מושלמת בראשה 'אם הייתי בגילו הייתי קוטפת אותו..' מלמלה לעצמה בראש וחייכה.
"רווית? את נושמת?" קטע קול את האוויר.
"כן מותק" החזירה לקול תשובה "שנייה אני באה".
'קול גברי' ציין לעצמו דולב 'בטח עוד אחד מהחברים השתויים של אחותי… זאת מחליפה חברים בקצב של שניות, רק היום היא נפרדה ממהבול' כך נהג לכנות את ירון "מר מהבול" הוא היה שתוי עם ציורים של קעקועים בכול הגוף ואם שרירים. חזות של אחד פושע, 'אבל רגיש כמו נקבה.. כשרווית מתעטשת הוא מתחיל לבכות.. מר מהבול זה'.
"הבנתי" אמר לה "שנייה אני מחליף בגדים ועושה רושם טוב על החבר שלך" דקלם את המשפט שלמד שאם לא אומרים אותו אחותו מפרקת אותו במכות…
"יופי!" אמרה בהתלהבות של ילדה בת שנתיים ומחאה כפיים.
"רק צאי מהחדר שלי.." הפציר בה.
"למה?" לא הבינה וקימטה את פרצופה.
"יא דפוקה! כדי שאני אחליף בגדים, זה למה!" קרא לעברה.
"אה נכון!" אמרה רווית, יצאה מחדרו בשירה ובדילוגים וסגרה את הדלת.
"רגע!" צעק ללא כוונה לעברה.
"מה, דולב?" שאלה.
"אל תדאגי, אני לא אגיד למיקרוגל שאת בוגדת בו" התגרה בה.
"אידיוט!" צעקה ופתחה שוב את הדלת "תבטיח לי שאתה לא מגלה לו!" מבטה היה רציני.
"כן, כן… אני לא אספר לו, כן… בסדר.. טוב… יאללה… מ.. ביי!" השיב לאחותו.
דולב צנח על המיטה ונתן מכה לראשו, 'או שיש לה פיגור שכלי עמוק מאוד' אמר לעצמו דולב 'או שהיא מאוהבת באמת..' נשם דולב 'האפשרות הראשונה יותר עולה על הדעת' סיכם דולב והחליף בגדים.
******
"אוי… מטומטמת שכמוני" שרה לעצמה בשמחה טל.
"לא פתחתי את המכתב שעדן שלחה! אויש.. סתם דמיינתי" אמרה לעצמה בנחת והתיישבה בכיסא שמול המחשב "לא נורא" העירה לעצמה "גם זה מותר" חייכה לעצמה חיוך מתוק.
"הופה!" קראה וצהלה כאשר נכנסה לתיבת הדואר הנכנס שלה.
"הנה המייל של עדן… או הנה המכתב!"
איך שהחלה לקרוא את המכתב נפלו פניה.
"טל הרבה זמן רציתי להגיד לך משו…
אז ככה את העזת להתבטא בפניי בצורה חופשית מידיי, עם כול המכתבים האלה"
לטל היה קשה לבלוע את הרוק יותר ויותר, עם כול מילה.
"שאמרת שאת שונאת את ליאן, ושאת לא מוכנה להסתובב שלושתנו יחד וקראת לזה "חבורה"! כמה מטומטמת את יכולה להיות?"
היא ידעה לאיזו "חבורה" היא מתכוונת, אך הרגישה שיש לה חבורה על עורה ותחושת הכאב התפשטה בכול גופה. ובעיקר בליבה. הוא החל לדפוק כפול.
'מה היא מתכוונת לומר?' החלה להזיע ותחושת המחנק בגרון תקפה אותה, היא חשה את הדמעות עולות, אחת אחת, במעלה גרונה, מטפסות אל עיניה, כמחפשות מקום מילוט.
כמוה.
היא סגרה את המכתב. היא לא התכוונה לקרוא אותו. במקום זה, פתחה תיבת טקסט חדשה במייל וכתבה לעדן את מה שהיא מרגישה. והפעם עם דמעות בעיניים ולב סדוק. סדוק מ…
כאב.
כאב חד שפילס את דרכו בגופה.
******
ליאן סיימה לקרא את המכתב. בלי דמעות. היא יצאה מהדואר ונעמדה מול המראה.
היא רק בפתח גיל ההתבגרות, אפילו עוד לו נכנסה "טרום מתבגרים" נהגה המחנכת שלה לומר. וכבר היא מרגישה כאילו היא באמצע.
היא הביטה בגופה 'הוא בסדר' נאנחה 'אך ורק בסדר'.
היא עברה לשיערה אחד החלקים האהובים עליה. שיער גלי מתולתל ושתאני, הכלאה בין חום לבלונדיני, בהיר בקיצור נופל בעדינות ונשיות כתפיה העדינות.
היא עברה לפנים החלק הכי אהוב עליה.
כאשר הסתכלה במראה בפניה עלה החיוך על שפתיה האהובות שלעולם לא הייתה מחליפה באחרות.
השפה העליונה דקה מעט מהשפה השנייה, התחתונה, היא מלאה יותר וממסגרת את פניה באופן מושלם. אדומות או ורודות. משהו באמצע. ליאן הייתה מרוצה מהצבע.
אפה היה אך כפתורי לא גדול ולא קטן, מתאים בדיוק לפניה של ליאן, העיניים, הביטה בעיניה. עיניי שקד וצבען חום דבש רך ומלטף שסוחף את כול מי שמביט בהן.
היא גבהה. היא הייתה מרוצה מאוד. אך את האוויר חתך צלצול הטלפון "עדן" היה כתוב.
היא ענתה למרות שממש לא רצתה. ממש לא.
? בצדק…
******
דולב סיים להתלבש וניגש לעבר המטבח.
"היי, ילד!" שאל קול גברי את דולב.
דולב נעצר במסדרון, הפנה את ראשו אל עבר התקרה של המסדרון וצעק "אלוהים?!"
הקול החל לצחקק "לא… לא ממש.. כמעט…!"
דולב החל לגרד בראשו. הוא לא היה ילד פיקח במיוחד. בעיקר לא אחריי השינה.
"השטן?!" שאל כלא מאמין.
"אלוהים ישמור… לא!" קרא הקול שוב
"בוא, בוא לסלון!" נאנח הקול ונאבק בצחקוקים שתקפו אותו.
******
יובל הביט במאור ובחן אותו לעומק והחל בפתאומיות לצחוק בקול.
"מה.. מה לעזאזל?" שאל מאור.
"יובל לא הפסיק, אלא הגביר את צחוקו
"שלום, הוד אידיוטך!" קרא בקול חלש מאוד תוך כדי גירוד ראש.
"חה חה חה חה חה! אתה מאוהב בליאן! חה חה חה! בדיחה טובה אחי… פש… למדת
מהמאסטר! חה.. חה חה! החמור מאוהב בליאן חה חה!" המשיך יובל צוחק על מאור ללא
שם לב שבעודו צוחק מאור מתקפל חזרה ומצטער על זה, שפתח את הלב בפניו והצטרף
לצחוקו, כאילו סיפר בדיחה.
דמעה ירדה על לחיו. דמעה של
כאב.
כאב חד פילח את ליבו.
******
"מה זאת אומרת לא הייתי צריכה לכתוב לה?!" שמעה מיקה את ביתה צורחת בטירוף לטלפון.
"ליאן… ליאן! תגידי לי את משוגעת? אה.. כן?! אז איך הייתי צריכה לכתוב לה בדיוק?!"
מיקה נאנחה חרישות בעודה חותכת מלפפון לסלט "הילדה הזאת לא תלמד לעולם…".
"מה בעדינות?!" שאגה עדן לעבר ליאן דרך הטלפון.
ליאן הרחיקה את הטלפון מאוזנה ולא התרגשה.
"את לא צריכה לפתוח איתה במלחמה" השיבה ברוגע שרק עוד יותר עצבן את עדן "רק להבהיר לה מה את חושבת" הטעימה.
"מה את משחקת אותה?!" נשמעה עדן כמו ילד שילדה שהוא אוהב אמרה לו "לא" להצעת החברות שלו. "כאילו שאת לא היית עושה ככה! אחריי מה שהיא עשתה לי, את מצפה שאני ואגיד לה תודה ו…….." המשיכה עדן בצרחות איומות.
ליאן נאנחה חרישית והרחיקה את הטלפון מאוזנה. למה בכלל ענתה לשיחה הזאת? למה בכלל קמה מהמיטה? למה התחברה לעדן? הרי הן כול כך שונות. האם באמת ייתכן שניגודים נמשכים? כמוה וכמו עדן?
"ליאן… ליאן את שומעת אותי?" שאלה עדן בחשש של ילד שהלך לאיבוד
"כן.. כן אני פה" השיבה.
טרטור מעצבן של צפצופים הציק לליאן באוזן,היא הביטה בטלפון "יש לי שיחה ממתינה. אני אחזור אלייך עוד מעט" אמרה לעדן וניתקה.
"הלו?" קול בלתי מוכר חדר לאוזנה
"מי זה?" השיבה ליאן בחשש גדול. פסימיות זה צד חזק מאוד אצלה. היא התחילה כבר לייצר לעצמה תסריטים נוראים בראש.
"ליאן.. זה" הקול כחכח בגרונו "זה מאור".
אני אידיוט, אני דפוק, אני דביל! ,כעס על עצמו מאור, אני לא מאמין שאני מתקשר אליה… מה אני אגיד לה? אני אידיוט.. אני..
"או, היי, מאור…" נשפה ליאן בהקלה "אתה.. צריך משהו?" גיששה ליאן בזהירות.
בנים לא ממש נהגו להתקשר אליה. מעולם לא הייתה כזאת שמתקשרים אליה להתעדכן עם משהו קורה. חוץ משיעורים, היא נחשבה לחכמה ולחננה של הכיתה.
"לא.. פשוט רציתי להגיד לך שאני…" גירד בראשו מאור "אממ… רציתי להגיד לך שאני מאוד שמח שרקדת במסיבה" אמר את הדברים לאט וגלש לאטו למקום בטוח יותר "הרי בדרך כלל את לא רוקדת!" חייך לעצמו חיוך מרוצה וצבר יותר ויותר ביטחון.
מהצד השני ליאן הסמיקה כמו עגבנייה ונתקפה מבוכה עצומה.
מאור מתקשר אליי? ממתי? איך יש לו את המספר שלי? ,נאבדה מתוך המחשבות שלה, הוא מסתכל עליי? הוא רואה כול תנועה שלי? עשיתי משהו לא טוב? הבכתי את עצמי? זהו.. פעם אחרונה שאני הולכת למסיבה!
"ליאן.. את שם?" שאל מבודח מאור.
חכמולוג גדול, חשבה ליאן, זה לא אתה שניצב מול אחד מהמקובלים בשכבה בפעם הראשונה בטלפון!
"לא יודעת… אולי אתה מדבר אל הרוח שלי?" ניסתה לצאת מזה בהומור והצליחה.
"מה את חושבת על המחמאה שלי?" שאל בטון סנובי אבל מבפנים רעד כעלה נידף.
ליאן התמלאה בפחד ובמבוכה עצומים "מה… איזו מחמאה…אתה… אני..ר…ק..ד"
המשיכה ליאן לגמגם ללא הרף ולא הצליחה לעצור את עצמה.
כמה שמאור ניסה לשכנע שהוא לא נהנה שהיא מובכת ואף מושפלת זה היה די משעשע. ובלי משים החל לגחך אל תוך הטלפון.
ליאן שמעה את הגיחוך הזה, שכל כך העליב אותה עד שבבת אחת עצרה והרגישה את המחנק בגרון שמסמן לדמעות הלחות לבוא.
צחוקו של מאור נשמע היטב בטלפון. כאשר נעות לשים לב לכך היה כבר מאוחר מידי מבחינתה של ליאן מאוחר מידי מאוד, והוא השתתק.
"הלו…? ליאן…" שאל אך לא בחשש הוא ניזון מהפחד של אחרים. עקב כך נהפך לאהוד בקרב התלמידים בבית ספרו ואף בשכונתו.
שתיקה
אף אחד לא ענה לו. ליבו החל לדפוק בקצב כפול מה עשיתי, שאל את עצמו, הברחתי אותה.
ליאן נשמה עמוק, ניתקה וברגע שלחצה על המקש קרסה אל מיטתה בהשפלה רבה היישר אל מיטתה והחלה לבכות לתוך הכרית….
שרפתי את המוניטין היחיד שעוד היה לי, התייפחה במחשבותיה, אוי אלוהים…

-המשך יבוא-