מי זה שם, בצד השני?

בס"ד

באמת.
מי זה?
מי זה יכול להיות?
אולי אנחנו מכירים בכלל?
לקרוא סיפורים, להגיב ולקבל הערות, לדבר בצ'אט, אבל, עם מי אני מדברת בכלל?!
ואני מנסה לדמיין פנים, קול, אולי תחביבים, גילאים, פרטים.
חושבת, אם נפגש בקניון, ונתחיל לדבר, נזדהה? נגיע לנושא? נגלה שאנחנו חברים?
ואולי בכלל אויבים, שקוראים את הצרות שהמטנו זה על זה היום, ומנחמים, בלי לדעת…?
אולי?
אולי…..?

מה?

הסקרנות שלפעמים מתעוררת,
עם מי בכלל אני מדברת?
את מי אני קוראת?
אני רוצה להכיר.

אבל…..
-לא!
זה כבר לא יהיה אותו הדבר.
הסקרנות תעלם, איתה הדמיון.
והריחוק יתחיל, ויהיה קשה לי להאמין שהוא או היא באמת כתבו את זה.
שהם כל כך עמוקים,
חכמים,
רגישים.
ועוד…….

אז,
במקרה הזה,
נפלה החלטה.
לאמת – דממה!
לא לדעת, זה יותר מתאים,
ולהמשיך ולהמציא פרצופים עמומים.
לדעת שאי-שם, מאחורי מסך של מחשב, יש מישהו שאותך אוהב.
את הכתיבה.
ואת היצירה.
ואת השיתוף והערומות והעומק והסחף והדמיון והטרוף.
וכך
גם אני אותו.
ואותה.
ואת….

מי ששם, בצד השני.