מי אני?

אני מסתכלת על השתקפותי במראה, ואני חושבת לעצמי מי אני?

האם אני זאת שנמצאת שם בשביל כולם, או זאת שנמצאת שם רק בשביל האהובים שלה? ומה אם אני לא נמצאת באופק בכלל?

האם אני זאת המופנמת שלא רוצה לדבר על הרגשות שלה? או זאת שפתוחת את כל הקלפים על השולחן?

האם אני טובה ?

האם אני רעה?

האם אני נאהבת? או שמה אין לי זכות כזאת בכלל?

תמיד תהיתי מי אני? ומה אם כשהתחיל להכיר את עצמי אגלה שמי שאני חושבת שאני זה לא באמת אני?

אז החלטתי שבמקום לשאול את עצמי כל פעם מחדש מי אני, אני אקח את מי שאני רוצה להיות ואהפוך אותה לאני האמתית שלי.

אני שאלתי את עצמי מה אני רוצה להיות?

הם אני רוצה להיות טובה? או רעה?

האם אני רוצה להיות פתוחה? או מופנמת?

האם אני רוצה להיות יד עוזרת וכתף משענת? או שאני רוצה להיות אנוכית?

שאלתי את הקרובים שלי איך הם מתארים את האני שלי?

אך אף אחד מהם לא ענה לי תשובה ברורה.

והבנתי, שאם אתה לא יודע מי אתה אף אחר לא יכול לדעת.

הבנתי גם שרוב האנשים מכירים את עצמם לפי איך שהחברה מכירה אותם.

אבל מה אם החברה בעצם לא מכירה אותם? מה אם החברה היא זאת שגרמה לך בעצם לזייף את מי שאתה באמת?

ואז תהיתי אם יש אנשים שחיים היום מתחת למסיכה שהחברה יצרה להם?

והתחושה הזאת שלהיות כבול תחת השפעתה של החרבה למשך שארית חייך הכניסה אותי למערבולת של בלבול.

לא!! אני לא אתן לעצמי לאבד את עצמי בגלל אנשים שלא מכירים אותי באמת!

ואז התשובה הכתה אותי כמו ברק מחשמל.

אני יודעת מי אני.

אני זאת שמוכנה לעשות הכל כדי להישאר אני.