מי אני?

אני כלוא בחדר הזה.
אבל אני לא יכול לצאת ממנו.
אני לא יכול, כי אז אצטרך להתמודד עם השאלה…
אני מעביר את עיני על המסיכות הססגוניות.
כל כך הרבה תכונות ומראות, כל כך הרבה צבע וחיים.
רק כשאני מעביר את ידי על אחת מהן,
רואה כמה הן עבות, כמה קשה לראות מעבר להן.
אני חושב שאני מבין.
האדם שמסתתר מאחוריהן פוחד, פוחד מעצמו, פוחד מהאחרים.
עדיף כבר לשים מסיכה.
משהו בזווית עיני לוכד את מבטי.
המראה הפשוטה והשבורה כל כך לא מתאימה לחדר…
אני עומד מולה,
וכמעט צורח בבהלה.
בשברים אני רואה אנשים.
האחד מדהים ויפהפה.
הוא חכם ואמיץ, הוא לא אנוכי, ואוהב.
ממש מלאך…
אבל השני מחריד.
פניו מעוותות.
הוא מרושע, והוא יהרוס כל אחד בדרכו.
לא היה אפשר למצוא מישהו שיותר שונה מהאדם הראשון.
אני אף פעם לא יצליח להיות המלאך, ואני יותר מדי קרוב לשטן.
אני שונא אותם.
אני שונא את עצמי.
אגרופי מנופף כמעט מעצמו לעבר המראה, וזו מתנפצת.
מיד קוראים לי לגשת לדלת, ולענות על השאלה.
אבל אני חושב שאני אצליח לענות על השאלה;
מי אני?