סיפור ללא שם- מקווה שתקראו ממש השקעתי :]

הדבר האחרון שאני זוכרת הוא שרצתי. הרחוב נשבה בפניי והקשתה עליי, אדמת החצץ הכאיבה לרגליי החשופות, והרעב איים לקרוע אותי לגזרים. לא נתתי לדבר מכל אלה להשיח את דעתי מהמטרה שלי. לברוח. רצתי עד שרגליי לא יכלו לשאת אותי עוד. התרסקתי על האדמה בכבדות- איני יודעת כמה זמן הייתי שם, אולי שעה, אולי יומיים. זה לא משנה- לאיש לא אכפת- גם לא לי. כשהתעוררתי הרגשתי קודם כל כאב, ואז אדמה רכה, רוח מלטפת, קרני שמש נעימות המחממות אט אט את גופי. לא הבנתי היכן אני נמצאת, הרי כשנפלתי הייתי מכווצת ומפוחדת ולא היה ביכולתי לחשוב או להרגיש כי הפחד איים להטביע אותי, אבל עכשיו הרגשתי דבר שמעולם לא הרגשתי לפני כן – הרגשתי חופשיה. רציתי לרוץ ולקפוץ ולצחוק – למרות שלא הכנסתי לפי דבר פרט למעט מים במשך… כמה? אני אפילו לא יודעת. יום יומיים בהתחשב בעובדה שאיני מתה. ממה ברחתי? הופתעתי לגלות שאני לא זוכרת. למעשה, אני לא זוכרת דבר ולא יודעת דבר, פרט לעובדה שאני חופשיה. לפתע החששות החלו להזדחל במורד גרוני, הרגשתי מחנק ושוב והפחד והרעב איימו להטביע אותי בכל סערת הרגשות הזו. לא, לא, לא, לא, המשכתי להגיד לעצמי כל הזמן – אך זה לא עזר. כי נזכרתי. כי הבנתי. ידעתי ממה אני בורחת. ידעתי שאני לא חופשיה. ידעתי שמעולם לא אהיה כזו – לא כל עוד היצור הזה רודף אחרי. היצור הזה הוא אני.

נשכבתי וכיסיתי את ראשי בידיי, כאילו זה מה שיעזור לי להיות מוגנת. את לא יכולה להתנתק מהעולם עכשיו, אמרתי לעצמי. את חייבת להתמודד עם מה שיצרת. קמתי על רגליי והתנשפתי בכבדות. היצור כבר היה שם. הוא הביט בי במבט זדוני, כאילו חושב לעצמו מה יעולל בי לאחר שאהיה בידיו. פתאום, משום מקום, הרגשתי חזקה יותר. המחשבות האלה עוררו בי כעס: הרי אני לא רכוש של אף אחד. אני כן חופשיה. אני לא צריכה לברוח יותר. אני חייבת להתמודד עם היצור הנורא מכל – עם עצמי. בעצם הוא גם נראה כמוני – אותו שיער אדום וקצר, אותו מבנה גוף ממוצע, לא גדול ולא קטן. אותן כתפיים רחבות. ההבדל היחיד הוא העיניים. עיניו הביעו אכזריות וצבען היה שחור. תחושת החוזק לא חלפה, המשכתי להגיד לעצמי שהיצור הזה הוא לא אני- אולי הוא היה פעם, אבל עכשיו.. עכשיו הוא התנתק ממני. אני לא יודעת מאין יכולתי להיות בטוחה שלא אמות כשהוא ימות, אבל זה לא שינה לי שום דבר. ידעתי שבשביל לחיות בחופש אני צריכה להביס אותו. הייתי צריכה להזכיר לעצמי שוב ושוב שהיצור הזה הוא לא אני, ואז הוא תקף. הלחימה לא נמשכה הרבה זמן. הוא תפס אותי ולא יכולתי להשתחרר. עכשיו ידעתי שאנצח בוודאות. שלפתי את הפגיון שהיה מוחבא מתחת לחולצה שלי, ותקעתי איפה שיכולתי. היצור החזיק אותי אז תנועתי הייתה מוגבלת. הכיתי אותו בפגיון שוב ושוב, בכל פעם נשמעה צווחה נוראית, ובכל פעם אחיזתו בי נחלשה. לבסוף היצור צנח חסר אונים על הרצפה, שהתגלתה עכשיו כאספלט קשה בסמטה נטושה. המשכתי לדקור אותו עד שהתפוגג. מה קרה לי? שאלתי את עצמי. לא הייתה תשובה, כי לא נשאר מי שיענה עליה.