מיץ רימונים

רעיה

אוקטובר 1973

מנחם נפרד ממני בחיבוק על סף הדלת.

"תקחי את נדבי ותסעי לאמא שלך," אמר לי בצאתו, "אני מעדיף שלא תישארי כאן לבד בזמן המלחמה."

"אני רגילה להיות כאן לבד, יהיה בסדר. תשמור על עצמך, אוקיי?"

"הפעם זה שונה" אמר, ועל פניו דאגה, "בשבילי, תסעי. אני יודע שלא נהגת לבד מאז שקיבלת רישיון נהיגה, אבל את יכולה. אני סומך עליך. תבטיחי לי שתסעי!" מנחם הביט בשעונו בקוצר רוח, "אני חייב לזוז. אשתדל להתקשר בין המשימות, אבל אל תדאגי אם לא תשמעי ממני, המצב בבסיס מטורף ואני מעדיף לנצל את השעות המעטות שיהיו לי בין הטיסות לשינה."

מנחם פנה ללכת, אבל פתאום הוא הסתובב לאחור ונתן לי חיבוק חזק אחרון ונשיקה ארוכה, "אל תשכחי שאני שומר עליכם מלמעלה. להתראות. אני אוהב אותך כל כך! וגם את נדבי. תתני לו נשיקה בשמי מחר כשיקום." בעיניו לחלוחית שאינה אופיינית לו בעתות שלום.

"גם אני אוהבת אותך, תחזור בשלום." וזהו. נשארתי בראש המדרגות, מאזינה לדילוגיו המהירים עד שהשתרר שקט מוחלט והאור כבה.

אני כבר רגילה להיות לבד, לחכות דרוכה לשמוע את החדשות בכל פעם שהמצב הביטחוני מתדרדר. ממתינה למשפט המרגיע, 'כל מטוסינו חזרו בשלום לבסיסם'. עבר כבר שבוע מאז יום כיפור, היום שבו קואליציית מדינות ערב פתחו במתקפה על ישראל בכמה חזיתות. רק הערב מנחם הצליח להגיע לחופשה קצרה הביתה. הוא נראה עייף ומודאג מהרגיל, אבל עדיין בשליטה. עדיין הטייס המהפנט שלי, אהוב לבי. נפגשנו בטייסת כשהייתי פקידה בשירות סדיר, ומנחם היה בן עשרים ושלוש, טייס צעיר בקבע. הוא השתלב לגמרי בקרב חבורת הטייסים בבסיס, אבל בכל אופן, בלט. הייתה בו מן פשטות, מן צניעות שכזאת שהבדילה אותו מהטייסים האחרים. כשהזמין אותי לצאת איתו בביישנות בפעם הראשונה, סירבתי. החלטתי מראש לא להסתבך עם טייסים, כאלה שחושבים את עצמם כמורמים מעם, משתחצנים וחושבים שאף אחד לא רואה את התרברבותם מבעד למשקפי השמש המבריקים שלהם. אבל מנחם הוכיח לי שהוא שונה. במשך כמה שבועות הוא חיזר אחרי, הביא לי הפתעות קטנות שמצא, נוצה ארוכה ושחורה של עורב, או מאובן של צמח, ובעיקר, הוא הצחיק אותי, עד שהסכמתי לפגישה ראשונה. חצי שנה אחר כך התחתנו, ונדבי נולד שנה אחר כך.

ציפורה

"ציפורה, מה את עושה? תעזבי את העץ המסכן במנוחה!" חיים לקח מידי את המזמרה. אוי, כמה רימונים קטפתי. הסתכלתי על הערימה שהצטברה על הקרקע מתחת לעץ. ככה זה בימים האחרונים, אני לא מרוכזת, כל הזמן שקועה במחשבות ודאגות. שנינו, חיים ואני, יודעים מה זאת מלחמה. איך ברגע החיים יכולים להתהפך. שנינו עלינו לארץ בתור ילדים, רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. חיים גדל כילד בודד בקיבוץ ואני בתל אביב עם אחותי ואבי. אמי נפטרה עוד בפולין כשהיינו קטנות ואני לא זוכרת אותה כלל. נפגשנו בהכשרה כשהיינו בני 17 ומייד ניצת בינינו הניצוץ. הוא היה כזה ג'ינג'י, גבוה ורחב, ואני צנומה ושחרחורת. התחתנו צעירים, בני עשרים, ועד היום אנחנו משלימים זה את זה. הייתי כל כך צעירה כשמנחם נולד, בני הבכור. אני כל כך גאה בכל הישגיו, מי היה מאמין שיהיה לי בן טייס. מכל ארבעת ילדי, הוא הקשור אלי ביותר, תמיד זוכר להתקשר ובא לעזור בעבודת המשק. גם בתור אב צעיר ובמערכת היחסים שלו עם רעיה, אני רואה את נאמנותו וטוב לבו. הוא פשוט מלא הערצה לשניהם, אף שרעיה שנולדה עם כפית כסף בפיה, מתנהגת כמלכה, מנחם הוא משרתה הנאמן.

כבר יומיים לא שמעתי ממנו מילה. בפעם האחרונה שהוא התקשר הוא היה בחופשה קצרה בביתו בחיפה והבטיח לשמור על קשר ככל שיתאפשר לו.

"אל תדאגי אמא, יהיה בסדר, אני מגן עליכם."

אל תדאגי. הא, מה הוא יודע על דאגות. הידיעה שמנחם מגן עלי מרגיעה ומדאיגה אותי בעת ובעונה אחת. כאן, במושב בגליל הכל שקט ופסטורלי. לא שומעים את הדי הקרבות. אני מתגעגעת לנדב. בימים רגילים אני נוסעת לחיפה לפחות פעם בשבוע, ממלאת סלים במטעמים ומביאה להם. מנחם תמיד מפציר בי להישאר ללון אצלם בלילה, אבל אני לא מרגישה נוח להישאר. נראה לי שרעיה מרגישה שכל הביקור שלי עליה לטורח, אף על פי שמנחם הוא זה שמתנהג כמארח, והיא כאורחת בביתה. עכשיו כשמנחם לא בבית, אני לא בטוחה שרעיה תקבל אותי בסבר פנים יפות.

מדי פעם עוברים מעלינו מטוסי קרב ואני תוהה אם מנחם מטיס אחד מהם. יש בלבי רגשי אשמה. אולי אם לא הייתי דוחפת אותו לצאת מהמושב, ללכת ללמוד בפנימיה צבאית ולפתוח בקרירה צבאית, אולי היה היום במקום יותר בטוח. הוא אמר שהכל בסדר, ולא לדאוג. אבל איך אמא יכולה לא לדאוג?

רעיה

כבר יומיים לא שמעתי מילה ממנחם. הקרבות ממשיכים ללא כל צפי להפסקת אש קרובה. בימים רגילים, גם כשמנחם בבסיס ולא מגיע הביתה, אני רגועה. אני עסוקה בכתיבת התיזה בתואר שני במתמטיקה ובטיפול בנדבי בן השלוש וחצי, אבל עכשיו אני לא מסוגלת להתרכז. אני מתוחה מדי. אולי אם היינו נשארים לגור בבסיס הייתי יותר רגועה, אבל העדפתי להתנתק. לפני שנה עברנו לגור בחיפה, קרוב יותר להורי ולטכניון. אני יודעת שציפורה חשבה שאני קצת אנוכית וחושבת רק על עצמי, אבל מנחם היה עסוק כל הימים ולפעמים גם בלילות, והייתי בודדה. לא השתלבתי בחברת נשות הטייסים.

קול מטוסי קרב מעלי מזכיר לי את הערב האחרון בו בליתי עם מנחם. הוא הגיע במפתיע אחרי שנדבי כבר נרדם. אני מחייכת לעצמי כשאני נזכרת במגע החטוף שכמו הצית אותנו, כאילו אין מחר. מנחם הביט בי עמוקות.

"כשיגמר כל הטירוף הזה נעבוד על אחות לנדבי" הוא אמר, והמחשבה על כך ממלאת אותי באושר. היום אני חסרת מנוחה. ברגע אחד אני מחליטה למלא את בקשתו של מנחם ולנסוע להורי. אפילו שאני פוחדת לנהוג, כבר שנתיים שיש לי רישיון נהיגה ולא השתמשתי ברכב לבדי אפילו פעם אחת. אבל אני אוזרת אומץ , אורזת תיק לי ולנדבי, חוגרת אותו במכונית ונוסעים. כשהגעתי לצומת הפונה לבית הורי, בלי לחשוב יותר מדי, פניתי לכוון ההפוך. אני נוסעת לבית הוריו של מנחם. איכשהו נראה לי ששם מקומי כרגע. יחסי עם ציפורה, אמו של מנחם, לא חמים במיוחד. היא אישה פשוטה שגידלה את ארבעת ילדיה במושב אמירים שבגליל. יש לי תמיד הרגשה שהיא מעבירה עלי ביקורת. שאני מפונקת ומקדישה יותר לעצמי מאשר לבנה ונכדה. פעם בשבוע היא מגיעה אלינו, סוחבת מהמושב סלים מלאים, כאילו אנחנו נזקקים שתלויים במשלוחי המזון שלה. היא מביאה לנו עוגיות שומשום שהכינה בעצמה וסברס טרי שגדל אצלה בגינה, וממלאת את המטבח בריח מיץ רימונים שהיא סוחטת עבורנו, ונדבי מתמוגג מתשומת הלב שלה וקורא לה הסבתא עם הסלים.

בדרך לאמירים הכבישים עמוסים רכבים צבאיים, אבל בתוך המושב שקט. זהו מושב טבעוני ורבים מהתושבים מתפרנסים מבתי נופש שהם משכירים. היום נראה שאין נופשים. רק כשהגעתי אני נזכרת שלא הודעתי על בואי, אבל כשאני מחנה, ציפורה יוצאת לקראתי, כאילו חיכתה על יד החלון שמישהו יגיע. היא נראית כל כך שלווה. שמחתי שבאתי. הרגשתי שהשלווה שאופפת את מקום ילדותו של מנחם עוטפת גם אותי, וציפורה, בהתנהלותה השקטה נותנת לי כח. בימים רגילים, אנחנו מגיעים למושב לפחות פעם בחודש, ונשארים כל סוף השבוע. מנחם תמיד קם מוקדם בבוקר עם אביו ושניהם עובדים בחצר המלאה עצי פרי ופרחים. בצהריים, כשנדבי משחק בחוץ ואני יושבת בצל וקוראת ספר, הוא נכנס למטבח ועוזר לאמו. ציפורה תמיד אומרת לו,

"שב, תנוח קצת, אתה תמיד עסוק כל כך. תן למישהו אחר לפנק אותך לפעמים." והיא מגישה לו צלחת פירות טריים שזה עתה נקטפו.

התעוררתי מאוחר בבוקר, כשנדבי כבר לא היה במיטתו. מצאתי את ציפורה במטבח סוחטת מיץ רימונים. אתמול היא פינקה אותי, הגישה לי באדיבות את הארוחות ולא נתנה לי לנקוף אצבע. אפשר לראות מאיפה ירש מנחם את התכונה הזאת. עכשיו, הבית שקט, רק ציפורה עומדת מעל השיש, בוצעת רימון אחר רימון, מוציאה את הגרעינים וסוחטת. עוד רימון, ועוד אחד. הפשלתי שרוולים לקחתי רימון בידי והתחלתי לקלף. שתינו עבדנו בדממה, בקצב אחיד, בלי להסתכל אחת על השנייה. על השיש הצטברה ערימת קליפות אדומה, וערימת הרימונים הלכה וקטנה. הסתכלתי על ציפורה, איך ידיה עובדות במיומנות של שנים, קצות אצבעותיה משחירות מהמיץ. לבסוף, נסחט הרימון האחרון ושתינו הבטנו בתדהמה סביבנו. המטבח נראה כמו שדה קרב, רצפתו מלאה בכתמים אדומים ושחורים. ניגבנו את הידיים בסינר והתמוטטנו על כסאות המטבח באנחה ופתאום התפרצנו בצחוק, צחוק כזה שמכאיב בבטן, אבל אי אפשר להפסיקו ובסופו הגיעו הדמעות. כשהבנים חזרו מהסיור במושב הכל כבר היה נקי ומסודר. נדבי רכב על כתפיו של סבא חיים, שניהם, סמוקי לחיים ומלאי חוויות, התכבדו במיץ רימונים.

ועדיין, אין כל ידיעה ממנחם. אני נזכרת במילים האחרונות שמנחם אמר לי לפני שעזב, 'תזכרי שאני שומר עליכם מלמעלה', ואני מתפללת, אלוהים! בבקשה! עשה שלא ישמור עלינו מלמעלה! שיחזור וינחת בבטחה!

כשבוע אחרי שהופעתי בבית הוריו של מנחם, נכנסו לחצר שני אנשי חיל האוויר, אחד מהם מוכר לי, חברו של מנחם בטייסת.

ינואר 1974

דויד

חזרתי מהעבודה עייף. מאז נגמרה המלחמה ממשיכים לעבוד במלוא המרץ במפעל הביטחוני שבו אני עובד. הכניסה לבניין חסומה על ידי סלים עמוסי מצרכים מהסופר וילד בוכה עם אימו שנראית עצובה.

"אני לא עולה הבייתה!" הילד רוקע ברגלו ועל פניו נחישות, "אני נשאר כאן לחכות שאבא יבוא"

"נדבי, אתה יודע שאבא לא יבוא, נכון חמוד?" נזכרתי שראיתי מודעת אבל לפני כחודשיים תלויה על קיר הבנין, אבל באותה תקופה בדיוק עברתי לגור כאן ולא היכרתי את האלמנה הצעירה. בעיניה צצות דמעות וניכר שהיא מנסה להסתירן מבנה הכועס. "בוא, נעלה ואני אכין לך ארוחת ערב ונסתכל באלבום התמונות של אבא, אוקיי מתוקי?" הילד התרצה והאלמנה רכנה לאסוף את הסלים הכבדים.

"תני לי לעזור לך" הצעתי לה והושטתי את ידי לעבר הסלים כשהבחנתי בכרס קטנה מבצבצת מתחת לשמלתה, "לא כדאי לך לסחוב מצבך"

לא, אני לא…" האישה ענתה ללא כל מחשבה, ואז נעצרה ופיה נותר פעור בתדהמה, והיא הרכינה את ראשה, מסתירה את הדמעות שהחלו להרטיב את לחייה. הילד, נדבי, נצמד אליה וחיבק את רגלה. רק לרגע אחד היא התפרקה, ואז אספה את עצמה, זקפה את ראשה בנחישות, ביד אחת לקחה את השקית הקלה ביותר שהכילה חטיפים ופיתות ואת היד השניה הושיטה לנדבי. היא הפנתה לי את הגב בהפגנתיות ועלתה במדרגות לביתה שבקומה השנייה. את הסלים השאירה מאחור.

"אני בדירה שמעלייך. אם את צריכה משהו פשוט תקראי לי ואבוא," קראתי אחריה, והנחתי את כל הקניות על סף דלתה. ריחמתי עליה, אבל גם הסתקרנתי. היא נראית כאישה חזקה. היא תסתדר.

יוני 1974

רעיה

בדיוק תשעה חודשים עברו מאז שמנחם הגיע הביתה לחופשה האחרונה. עברתי כל כך הרבה בתקופה הזאת ואני מרגישה כאישה שונה. מנחם תמיד היה מגונן עלי, הוא היה דומיננטי, ואני האישה הקטנה החלשה, זקוקה לעזרה. בלעדיו התפרקתי לגמרי. לא יכולתי להתמודד עם האבל, עם מחויבויות שהיו מטופלות תמיד על ידי מנחם. הבנק, הבית, הפרנסה, וילד כועס שממאן להבין מדוע ננטש. עזבתי הכל. המעט שהכרחתי את עצמי לעשות היה הטיפול בנדבי. לקחתי פסק זמן מהטכניון, לא נפגשתי עם חברים וביקשתי מהמשפחה לא לבוא לבקר. הענשתי את עצמי, וגם את נדבי. בנוסף לכל האבל פתאום מצאתי את עצמי בהריון מהמפגש האחרון שהיה בינינו, וכעסתי. כעסתי על הכל.

דויד נכנס לחדר במחלקת היולדות, חיוכו ממיס אותי. ידיו עמוסות בפרחים ובדובי חמוד וורוד. אחריו נכנסת ציפורה, אמו של מנחם. כתמיד, היא עמוסה בסלים, והיא מתחילה לכבד את כל היולדות והמבקרים בסברס ובשומשומיות שלה.

דויד הוא המלאך שלי. אם לא הוא, הייתי מפורקת עכשיו למאות רסיסים קטנים. הוא נכנס לחיי, הוציא אותי מהעצב העמוק שנפל עלי באישיותו המדהימה. מי היה מאמין שמישהו יוכל להצחיק אותי כל כך, כמו מנחם, אבל שונה. יום אחד, כשסירבתי לצאת מהמיטה, הוא הלביש אותי כמו ילדה קטנה, והכניס אותי ואת נדבי לאוטו. ישנתי כל הדרך, כשאני בקושי מודעת לשירה העליזה של דויד ונדבי. פקחתי את עיני באמירים. ציפורה וחיים ציפו לבואנו וקידמו את פנינו, ניכר על פניהם שגם הם עברו תקופה לא קלה. נדבי שבר את הקרח ראשון כשהוא רץ מהאוטו בקריאות "סבא!, סבתא!" ונתלה על צוואריהם ומייד אחר כך, גם אני ודויד הצטרפנו למעגל של חיבוקים ודמעות. לאחר מכן אמרתי שהאוויר הגלילי הוא זה שהסיר מעלי את היגון, אבל דויד אמר שהיה זה לבטח מיץ הרימונים.

יום הזיכרון מאי 1993

באנדרטה לזכרו של מנחם באמירים

רעיה

המשפחה השכולה מצטופפת סביב האנדרטה. חיים, אביו של מנחם הלבין כולו לאחר נפילת בנו במלחמת יום כיפור. הוא הקדיש את חייו מאז להנצחתו ובנה את האנדרטה במו ידיו. ציפורה, עסוקה כתמיד, מגישה לכל אחד כוס מיץ רימונים קר שהיא סחטה. נדב, גבוה ורחב, במדי חיל האוויר עונד סיכת טייס. תמר אחותו, דומה כשתי טיפות מים למנחם. היא נשענת על דויד, בנינוחות. דויד גידל את נדב ותמר ביחד אתי, כאב לכל דבר, גם לאחר הולדת עדי בתינו המשותפת. מצחיק שעדי קינאה באחיה, על כך שלה יש רק אבא אחד. היא יודעת שיש כמה ימים בשנה, בסביבות יום כיפור, בהם אני קצת עצובה ומהורהרת, ואז דויד תופס פיקוד עד שאני חוזרת לשגרה. איזה מזל היה לי שזכיתי לאהוב ולהיות נאהבת. מנחם תמיד נשאר כחלק ממני. חלק מהמשפחה הנפלאה ששני הגברים שלי העניקו לי, ואני אסירת תודה לשניהם.

"ילדים, אתם זוכרים איך הייתם מביאים למנחם ציורים בכל פעם שעלינו לקבר?"

"כן, בטח," ענתה עדי. תמיד רציתי לשים את הציור עם הפנים למטה כדי שמנחם יראה, אבל תמר רצתה לשים הפוך, כדי שהוא יוכל לראות מהשמים."

"הכי הייתי עצובה שהוא לא הכיר אותי בכלל, כל כך רציתי שהוא יהיה גם אבא שלי" אמרה עדי.

"גם אותי הוא לא הכיר" אמרה תמר, וטפחה על כתפו של דויד בחיוך "אבל אבא, אתה בהחלט מילאת את מקומו בכבוד". דויד כחכח בגרונו במבוכה קלה, ומייד ציפורה דחפה כוס לידו, "דויד, מיץ רימונים?".

מטוס עובר מעלינו, השמש משתקפת בכנפיו וכולנו נושאים את פנינו אל השמים הכחולים.

שלום.