מיומנו של חתול רחוב

קיץ
חום איימים בסמטה. אישה קטנה וסמוקת לחיים מחייכת אליי, כורעת ברכייה מלטפת אותי ולוחשת, ״חתול חמוד״. אני מודה לה על היחס החם ביללה שקטה ועיניים בוהקות. היא הרי נותנת לי תקווה, ״היא דאגה לי!״ חשבתי לעצמי. תראה, אתה כמו כולם, אתה ככל בני האנוש, ככל החתולים המבוייתים, אתה חתול, וכמובן אינך חתול רחוב.

סתיו
רוח קרירה נושבת בין קירות הסמטה. האישה הקטנה וסמוקת הלחיים שבה לרחוב, הפעם עם שלטים מכותבים, בגודל שני חתולים לפחות. שמעתי אותה צועקת סיסמאות ששמעתי כבר בקרב עוברי אורח ברחוב הסואן. היא צווחה ״צדק, חמלה, שיוויון, אהבה וצמחונות!״. לפעמים חתול רחוב מתקשה להאמין לזה, כשמו הוא – חתול רחוב, ממלא את תפקידו בעולם- חתול מיופח, מתועש, שחרחר, כעור ומסריח, שגוער בין פחי העיר, ונוגע ברקבון שהאנושות האורבנית כל כך סולדת ממנו. ״צדק, חמלה, שיוויון, אהבה וצמחונות״, צווחת האישה, שוב ושוב, ואני מתחיל בטפשותי להאמין לה. היא הרי חייכה אליי בימי הקיץ החמים. היא חייבת להיות אישה טובה. בני אנוש שמדברים על צמחונות חייבים לדאוג ולאהוב את בעלי החיים, ללא יוצאי מן הכלל.
״ואולי האדם והחתולים שברשותו טובים ומוסריים יותר מאחיי חתולי הרחוב? אולי הם באמת רוצים בטובתינו?״– שהרי על פי היסטוריונים שונים, אבות אבותיי חתולי הרחוב נסו מבתי אדוניהם מבחירה, לעומת החתולים המבוייתים והמשכילים, שנשארו כפופים לאדוניהם עם תנאים הולמים יותר, כך, שחתולי הרחוב אשמים במצבם הרעוע! הצדקתי את עצמי.

חורף
שעות ערביים קרירות. בעודי משקשק את רגליי בין פחי הסמטה ,עוברת האישה, הפעם נראית מפוכחת יותר, היא מחזיקה בשקית זבל בזרוע אחת, ובשנייה בטלפון סלולרי מגושם. בעודה משוחחת על הפגנה למען בעלי החיים, היא מסיטה מבט חטוף לעבר הסמטה, ומבחינה בגופי הצנום והרועד. התקרבתי כמה צעדים כלפייה, שכן, אולי תעזור לי, אולי תגיש לי חלב חם. אך הפעם אפילו לא חייכה. היא צקצקה בלשונה, וזרקה את שקית הזבל לעברי, כאלו מעולם לא נכחתי שם.

אביב
האישה סמוקת הלחיים ואדון יפה תואר אלמוני פוסעים ליד הסמטה. נראה שהיא מצאה את אהבתה. היא גם מחזיקה בכלוב חדש ונוצץ, ובתוכו מציץ חתול מבויית ופרוותי. הוא היה שמנמן, לבן ומפונק. הוא אינו נראה סובל מקור או מרעב, ואפילו לא צמא ליחס אנושי. הוא לא נראה חתול רחוב, ואותו בטח קנו בהון רב מבני אנוש אחרים, אישרתי לעצמי.
בני הזוג פסעו לידי, ודיברו שיחת חולין על מצבם הרעוע של חתולי הרחוב בשכונה. האדון סיכם במשפט: ״חתולי הרחוב נולדו להיות חתולי רחוב. כשמם הם, מתועשים, מסריחים, אוכלי נבלות, גסים ופרימיטיבים. ״
האישה הנהנה ומיהרה לנשק את האדון.

״צדק, שוויון, חמלה, אהבה וצמחונות!״ גמגמתי לעצמי.