מטומטמות

ליובל,
את מטומטמת.
כן. פשוט ככה. מטומטמת. אין דרך אחרת לתאר את המצב שלך. פשוט אין.
אני לא מאמינה פשוט שאת עושה את זה, מקיאה.
את יודעת, יש דרכים הרבה דרכים טובות לרזות. הקאה היא לא אחת מהן. אני יודעת שבטח תגידי "אבל לא הייתה לי כבר ברירה!" ו"מה רצית שאני אעשה?!" וגם "אוף אבל אני כזאת שמנה!" אז זהו שלא. את לא. כולם שם צחקו איתך. אף אחד לא התכוון לזה, הם לא רוצים שתיעלבי.
את יודעת? בואי אני אספר לך סוד. סוד כמוס שמעולם לא סיפרתי אותו לאף אחד, אפילו לא לך. אז ככה, זוכרת כשהצטרפתי אליכם בכיתה ח'? ולא הסכמתי לספר למה עברתי דירה מתל אביב לחור הזה שאנחנו עכשיו גרים? למה עברתי לפתח תקווה? משום שחליתי בבולימיה. כן כן, אני, הילדה היפה הזאת שנמצאת כאן, כותבת לך את המכתב הזה, חלתה בבולימיה. כן יובל, פעם הייתי אנורקסית.
זה לא חשוב עכשיו למה התחלתי עם זה ואיך, פשוט רציתי שתדעי איך זה. איך זה שכל יום הבטן שלך מתפוצצת מכאבים, שמרוב כאבים את לא יכולה לישון בלילות. איך זה, שיום יום צוחקים עליך שאת נראית כמו מקל פסטה, שכל יום את חיוורת, שאת מפחדת לצאת החוצה לבריכה בבגד ים. שכל יום הגוף שלך מתפוצץ מכאבים ורק רוצה לנוח. איך זה? זה כואב. כואב כל יום לשבת על הברכיים ליד האסלה, להקיא ולבכות, להקיא ולבכות, ככה, בלי סוף. לשאול את עצמך "למה בעצם אני עושה את זה?" ככה. כל יום מחדש. אותה שאלה חוזרת על עצמה, אבל את יובל, את בטח מבינה את זה. אולי בעצם שתינו מטומטמות. יום אחד, הגעתי לשירותים, ולא הצלחתי להקיא. זה פשוט לא יצא לי. לקחתי את מברשת השיניים שלי ודחפתי אותה לגרון. דחפתי אותה עמוק, עמוק כל כך שכבר לא הצלחתי לנשום. אני נחנקתי. בעוד המברשת תקועה לי בגרון התחלתי לבכות. בכי שקט ומר. הוצאתי את המברשת וזרקתי אותה בפראות על הרצפה. ואז, ואז התחלתי לצחוק. כן, לצחוק. פשוט ישבתי שם, על רצפת השירותים, וצחקתי. צחוק רם כל כך שיכולתי להישבע ששמעו אותי בקצה הרחוב. אני, צחקתי.
ואת יובל? מה את עושה? צוחקת?
הייתי שולחת לך את המכתב הזה, אך לצערי אין לי למי לשלוח. כי יובל? את כבר מתה.