מחשבות

כמה עוד, עד מתי, צהוב, ירוק ושאר גווני הקשת, כל הזמן הם צועקים את זה, ממתי זה רלוונטי. בחברה מיליטריסטית בעלת אופי ספק ציוני ספק לאומי הם עוד ממשיכים לצעוק. אני הולך להיות קצין, מכריז אחד, איזה בדיוק קצין הגיב השני, ושוב השיחה נהפכה למן שק חבטות של צעקות מהלומות והכרזות. צהל הוא הצבא הכי טוב בעולם, על זה, פחות או יותר, הם מסכימים. הוא הכי מוסרי, הכי אתי, הכי עוזר לזולת, והכי חשוב שומר על ביטחון המדינה. כן צהל, צבא הגנה לישראל אולי באמת הכי טוב בעולם, שלו. בעוד הם המשיכו להתווכח התרחקתי לי מהשיחה, לפחות המכבש הזה עדיין לא בא אליי, עוד מעט יבוא, אך לא היום. לקחתי את עצמי ברגל ועשיתי סיבוב באזור, היו שם עוד הרבה על מדים, ירוקים וצהובים כפי שהם קראו להם, טירונים רבטים וכל דרגה אחרת, אכן, הם התווכחו על הנושא הרבה זמן. המשכתי הלאה, לראות את הסביבה, כפר ערבי שוכן ליד, ויישובים עבריים מפוזרים כמן מובלעות של יהודים אל מולם. כדומה לכך שיש מרוץ עיקש למי מתיישב על פסגת איזה הר, כל הפסגות מיושבות, מרוץ אינטנסיבי. לרגע שמעתי קול, הסתובבתי לאחור, ובמרחק מה הצלחתי להבחין בילד פלסטיני עם אבן בידו, הוא מנסה לכוון לעברי, אך הוא מפוחד, הוא כבר יודע מה יקרה הלאה, עם עיניים בורקות מפחד הוא המשיך לבהות לעברי. עמדתי, שיזרוק, גם ככה אני יכול להתחמק. הבזק שניה לאחר מכן, אני רואה חייל יורה לעברו, ירייה קרובה לרגלו, הוא ברח, הסתיים. הערבים האלו, רק לפגוע הם יודעים, סינן לעצמו, וחזר לשבת במקומו לאכול. הגיע זמן שאחזור חשבתי באותו רגע, ושבתי בחזרה למעגל המתווכחים שלי.