מחשבות שבאות לפעמים
"אנשים שמרגישים הם חלשים."
אוקיי.
זה שקר,
אחד שאני מספרת לעצמי,
במקום להודות שאני פשוט מתה מפחד.
אז הנה וידוי,
אני. מתה. מפחד.
אני מתה מפחד להכניס מישהו לחיים שלי.
מתה מפחד שהלב שלי יקרע,
ישבר לרסיסים ושלא אצליח להתמודד עם זה.
אני מתה מפחד שזה יכאב,
שלא אוכל לנשום כשהוא ילך.
אני מתה מפחד,
כי יש לי צלקות,
שריטות,
רגשות.
כי אני עולם שלם,
ואולי הוא לא יבין.
אולי הוא יבהל,
והלב שלי בסוף יתרסק.
ואולי,
הוא יבין.
יכיל,
יאהב בלי סוף,
ולא ישפוט.
ובכלל,
אולי ההפך הוא הנכון,
אולי רק כשמגישים את הלב על מגש, הוא מתחזק
ומפסיקים לפחד?
אני מתה מפחד,
ובו זמנית מוכנה.
להיות פגיעה וחשופה,
לתת ללב להישבר,
ולאסוף אותו מחדש.
להרגיש ,
בלי לפחד עליו.
ככה או ככה זה יכאב,
כבר עדיף לנסות.
תגובות (0)