מחר יהיה טוב יותר

"ששששש" לחשה לי שירי.
כן, נכון, שקט. העיקר שנהיה בשקט, שאבא לא ישמע… שלא יבוא…
"רק תכניסי אותו לפה שלך ותיקחי לגימת מים..-" היא לחשה לי. אגלי זיעה כיסו את פניה שהאדימו מהחרדה.

* * *

לא הצלחתי להירדם. כל הלילה התהפכתי במיטתי, חשבתי על בית הספר, המורים, השיעורים, המבחן הגדול בחשבון, חברה שלי יעל שמתנהגת לא יפה לאחרונה, ו.. על אבא.. אבל שירן אמרה לי שבלילות מפחידים אני צריכה לא לחשוב עליו, אז מייד הפסקתי. אבל חשבתי על אמא… אני חושבת על אמא כל לילה.
"פסססט" לוחשת לי שירי. לא נבהלתי. ידעתי שתעיר אותי. היא אמרה לי שתעיר אותי.
"את ערה?" היא שואלת אותי בקול החלש ביותר.
"אהא" הנהנתי.
היא ירדה ממיטתה שמעלי דרך הסולם, ובזריזות ודממה אחזה בידי ומשכה אותי אחריה.
לא שאלתי לאן או למה, כי שירי תמיד כועסת כשאני עושה את זה.
נכנסנו לחדר השירותים הגדול של אמא ואבא, שהיום הוא רק של אבא.
שירי ואני ישבנו בתוך האמבטיה הגדולה שהייתה של אמא, האחת מול השניה. שירי פתחה את ארון התרופות הגדול תוך שהיא משתדלת לשמור על דממה מוחלטת. אני רק הבטתי בה בהערצה. היא כל כך גבוהה, חכמה, יפה, עדינה ושקטה, כמו חתולה יפהפייה.. אני רוצה להיות כמו שירי כשאהיה גדולה. שירי הידקה את לסתותיה ממאמץ כשעמדה על קצות האצבעות וניסתה להגיע בשקט המירבי לקופסה מרשרשת במדף העליון. חולצתה התרוממה כשניסתה, ויכולתי להבחין על גבה התחתון בצלקת שלה. כשהגיעה אליה, היא פלטה אנחת הקלה חרישית וירדה בזהירות, חזרה לתוך האמבטייה, לשבת מולי.
"מאחורי הוילון הוא לא יראה אותנו, דנה" היא לחשה ותוך כדי סובבה בזריזות את המכסה ופתחה את הקופסה המרשרשת.
היו בה הדברים האלו.
עיוויתי את פניי והתחלתי למחות כשהיא השתיקה אותי בידה ואמרה לי במבט מרגיע "קדימה. זה בטיחותי לחלוטין… אמרתי לך כבר.. שום דבר לא יכול לקרות. זה בסדר. כמו שלימדתי אותך. תעשי מה שאני אומרת..-" פה קולה הצטרד.
"תעשי מה שאני אומרת… ויהיה טוב." היא המשיכה, מהססת מעט.
הושטתי את ידי קדימה והיא שפכה אליה מהקופסה את אותם הדברים. קטנים, עגולים ולבנים. לא אהבתי אותם, למרות כל מה ששירי אמרה, אבל סמכתי עליה.
היא הוציאה מארון תחתון בקבוק מים גדול, סובבה את הפקק ומסרה לי אותו.
"ל.. לבלוע…?" שאלתי, קיוויתי שתגיד שלא.

"ששששש" לחשה לי שירי.
כן, נכון, שקט. העיקר שנהיה בשקט, שאבא לא ישמע… שלא יבוא…
"רק תכניסי אותם לפה שלך ותיקחי לגימת מים..-" היא לחשה לי. אגלי זיעה כיסו את פניה שהאדימו מהחרדה.

מיטה חורקת.

תוך פחות משניה שירי חטפה מידי את הבקבוק וסגרה אותו. את הדברים שאחזתי היא זרקה לתוך חור הניקוז באמבטיה, היא דחפה את הבקבוק מאחוריה…-

צעדים.

היא הרימה אותי בזריזות אל מחוץ לאמבטיה ולחשה לי לרוץ לחדר הכי מהר ושקט שאני יכולה, ולחכות לה במיטה. יצאתי מהאמבטיה, רצתי לחדר ולא הבטתי לאחור.
למרות זאת יכולתי לראות את הצל של אבא מתקרב לשירותים בצעדים גדולים. פחדתי. הגעתי לחדר, נשכבתי במיטה, התכסתי בשמיכה עד הראש והמתנתי לשירי.
שמעתי את אבא צועק, לא שמעתי מה. כיסיתי את האוזניים כששמעתי שגם שירי צועקת.

שמעתי רעש עמום של הצלפות, למרות שכיסיתי את האוזניים חזק ככל שיכולתי.

אני מחכה…
כמה זמן עבר כבר? נדמה לי שעוד מעט בוקר.
שירי עוד לא לימדה אותי לקרוא שעון, וממילא היה חשוך, לא יכולתי לראות כלום חוץ מצללים..-
צל התקרב.
זו הייתה שירי.
היא נכנסה לאיטה לחדר, מתנשפת בכבדות, משפשפת את גבה. היא לא הגיעה לנקודה המסוימת בגב שאליה ניסתה להגיע.
"שירי?" לחשתי. היא לא ענתה, רק נעצרה במקומה. נדמה לי שהיא בכתה.
בכתה בשקט, כמו שהיא תמיד עושה בלילה. היא חושבת שאני לא יודעת. היא חושבת שככה אני לא מפחדת, כי היא כזו חזקה.
"אולי תשני איתי הלילה?" שאלתי.
היא עמדה שם לכמה שניות, ללא תגובה, ולאחר מכן התקדמה לעבר מיטתי. נכנסתי פנימה לכיוון הקיר, ושירי ישנה בחוץ, עם הגב אליי.
חיבקתי אותה ובעדינות העברתי אצבע על האזור ההוא בגב שלה. היא נרתעה וקפצה במקומה, אז זזתי משם מייד.
"מחר נצליח, את תראי." אמרתי בביטחון.
"מחר.. מחר יהיה טוב יותר…" לחשתי לה בחיוך מפהק ועצמתי את עיני. עכשיו, כשחמים לי ושירי איתי, אני יכולה להירדם.
למרות שהייתה עם הגב אליי ולמרות שכבר עצמתי את עיניי, ידעתי שהיא חייכה ודמעה זלגה לה על לחייה הנפוחה.