מחלום למציאות – חלק ג׳

כעבור שישה חודשים כשלוח הזמנים שלי כבר מלא, החלו להגיע אימיילים עם הצעות עבודה במועדונים נוספים ובמסיבות פרטיות כששם בעצם הכסף הגדול. להופעה במסיבה פרטית שנמשכת כשעתיים, הציעו לי פי שלוש מהופעה במועדון שנמשך כל הלילה. במילים אחרות, אי אפשר לחיות לאורך זמן מהופעות במועדונים כשלעומת זאת, עם עבודות באירועים פרטיים יכולתי לתחזק קריירה לאורך זמן. מועדון ה Green Dolphin ביקש ממני להיות בקשר. ההסכם בנינו היה שבכל פעם כשרציתי להופיע שם, יצרתי קשר עם המנהל. ה Crobar רצו אותי פעם בכמה שבועות כשהמועדון היחידי שרצה אותי בכל מוצא״ש היה ה The Griffin.

בסוף נובמבר הגיע חג ההלואין שזה כמו חג פורים שלנו. הייתי בדרך להופעה ב Griffin. המקום היה סולד אאוט. המסיבה החלה מוקדם יחסית.
בסביבות 1:30 בלילה, בזמן השיא של המסיבה, היה קצר בחשמל. המוזיקה פסקה ותאורת החירום נדלקה. כולם מן הסתם כיוונו מבטם לעבר הדי ג׳י שככל שחלפו השניות, הוא נלחץ יותר ויותר. שלוש דקות לפני כן ירדתי מהבמה להפסקת וויסקי כשבזמן שלגמתי מהמשקה חשבתי שיהיה מטורף לעלות דווקא בסיטואציה הזאת ולנגן סולו. שאלתי את אחי שהגיע איתי, האם זה יהיה רעיון טוב לעלות לבמה דווקא בסיטואציה הזאת. הוא ענה בלי להסס: ״תעלה עכשיו! חבל על כל דקה.״
עליתי לבמה. התחלתי במקצב מונוטוני כשמיד כל תשומת הלב הופנתה אליי. הוספתי בהדרגתיות עוד ועוד מקצבים וכך אילתרתי סולו שגנב את תשומת הלב (למזלו של הדי ג׳י) מהפסקת החשמל שנכפתה על כולם. במשך 8-10 דקות ניגנתי תוך כדי קפיצות ואנרגיה מטורפת שאחזה בי. מידי פעם הרמתי את המבט לכיוון הקהל ויכולתי לראות כמה בחורות שנמצאות ליד הבמה שלי, קופצות ועוד חבר׳ה שמרימים ידיים וגם כמה שמוחאים כפיים לפי הקצב. כעבור זמן קצר החשמל חזר והדי ג׳י החזיר את המוזיקה בהדרגתיות לווליום הנדרש.
כשהתקלה תוקנה, ירדתי מהבמה כדי לסיים את המשקה שלי. בדרך לבר, המון בליינים החמיאו, חלקם ביקשו להצטלם וחלקם ביקשו כרטיסי ביקור. בנקודה הזאת הבנתי שעשיתי את המעשה הנכון לי ולמועדון.
בסוף האירוע, מנהל המקום ביקש להפגש איתי.
כעבור כמה ימים נפגשנו. הוא שאל כמה משלמים לי. סיפרתי לו שרונן הכניס אותי לליין מסיבות של מוצא״ש ושאנחנו לא מקבלים שכר משום שהמועדון נותן לנו דחיפה ופתיחת דלתות למועדונים אחרים. הוא היה בשוק ואמר שהם כן משלמים לרונן. הוא התקשר לעוזר שלו שהגיע למשרד ואישר שהם שילמו לו $450 ללילה ומאז הצטרפותי לצוות, הם משלמים $700 לשנינו. רק שרונן הסתיר זאת ממני. באותו הרגע המנהל החליט לפטר את רונן ולהשאיר אותי כמתופף היחיד במסיבות של מוצא״ש.
יצאתי מהמשרד פגוע. הרי הופעתי במשך חצי שנה ללא שכר כשהמועדון שילם עבור העבודה שלי. פה הבנתי שאסור לי לסמוך על אף אחד ולהתנהל בעצמי.

כעבור חודש, כשהשנה האזרחית החדשה בפתח, קיבלתי המון הצעות להופיע במסיבות פרטיות. סגרתי אירוע די במהירות כשכשבוע לאחר מכן פנו אליי מה Griffin והציעו לי להופיע בערב החזק של השנה. סרבתי כי לא יכולתי לבטל אירוע כשהחוזה חתום. על אחת כמה וכמה שמדובר היה בסכום של ארבע ספרות. ה Griffin הציעו לי בנוסף גם את ימי שישי. סרבתי לימי שישי כי אני לא מופיע בימי שישי בלילה. הם מצידם אמרו לי שאם אני לא אגיע למסיבת השנה האזרחית החדשה, הם ייאלצו לחפש מתופף אחר. התנצלתי ואיחלתי להם בהצלחה אבל שאני עדיין זמין בשבילם במסיבות של מוצא״ש שהפכו אצלי לשיגרה.. הם וויתרו עליי באופן סופי. כשאגב, הם לא גייסו מתופף אחר.

כשהתחלתי לנגן במסיבות פרטיות, הבנתי שזה צריך להיות היעד והמטרה העיקרית שלי. הרבה יותר נוח, יותר משתלם והייתה לי האפשרות להופיע עד שני אירועים בלילה. כעבור כמה שבועות עזבתי את מועדון Spy Bar, את The Green Dolphin ועוד שלושה מועדונים שניגנתי בהם לסירוגין. נשארתי ב Crobar ועשיתי בעיקר אירועים פרטיים.

בשלב מסויים נפרדתי גם מה-Crobar אבל המנהל שלהם שפתח ליין חדש של מסיבות במועדון אחר, התקשר אליי וביקש שאגיע להופיע אצלו. זאת הייתה מחמאה ענקית למרות שהפוקוס שלי היה במסיבות פרטיות. שלושת ההופעות הראשונות היו די חלשות מכיוון שהם עדיין היו בעיצומן של בנייה ופרסום לליין המסיבות הזה כשבהופעה השלישית קרה המפנה בכל מה שקשור להמשך הקריירה שלי בחיי הלילה. הגיע אליי לעמדה בחור שביקש להצטרף אליי לנגינה, ביקשתי מהשומר שירחיק אותו ממני כי לא ידעתי האם הוא שתוי או מהי הסיבה הוא מגיע אליי לבמה מאחר ויש לי ציוד מאוד יקר ותמיד יש החשש שמישהו יעלה ויגרום נזק גם בלי כוונה. הוא אכן ירד מהבמה עוד לפני שהגיע אליי אבל נעמד סמוך לבמה ולא זז משם למשך פרק זמן של שעה לפחות. בהמשך הערב ראיתי שאותו בחור שוחח ארוכות עם המנהל…
כעבור יומיים המנהל שלח לי הודעה שהוא לוקח הפסקה מההתקשרות בנינו ונותן הזדמנות למישהו אחר. לאחר בירור קצר הבנתי שאותו בחור שעלה לבמה הוא זה שמקבל הזדמנות במקומי. האמת היא שהייתה לי רווחת אנחה כי מנקודה זאת החלטתי לפרוש מחיי הלילה ולהתרכז במסיבות הפרטיות.

תחילת הסוף מבחינתי ונקודת המפנה הייתה כשהתברר לי שסאם שיקר לי לגבי התשלום, איבדתי המון מוטיבציה ואמון באנשים שהיו במעגל של העסק הזה. מצד שני, זה גם היה הזמן שלי לצאת מהטירוף הזה של חיי הלילה שהיה לי הזכות להיות חלק ממנו ושבזכותו אני נמצא במקום טוב ואמין הרבה יותר.
כן, לעבוד בחיי הלילה זאת הנאה צרופה. מכירים אנשים מעניינים. אנשים שאוהבים לעבוד ו/או לבלות בשעות הלילה. יש אוירה מיוחדת וזכור לי שכשהתחלתי להופיע, היו אנשים שאמרו לי ׳ברוכים הבאים׳. היום כשאני חושב על זה, הם כנראה התכוונו ל: ׳ברוכים הבאים לחיי הלילה…׳

הסיפוק שלי משבעת החודשים הללו הוא עצום. התחלתי משהו מאפס והגעתי למצב של לוח זמנים מלא חודש קדימה.
כן, לפעמים הרגשתי קצת כמו טווס. כמו סלבריטי מקומי מאחר וכולם ידעו את שמי והדלתות כולן היו פתוחות בפני. וכן, היו גם גרופיות, הצעות למסיבות בחדרי VIP וכניסה לדלת האחורית ששם קורים דברים שאף אחד לא יודע עליהם.
אבל דבר אחד תמיד היה מבחינתי הדבר הכי חשוב וזה הכיבוד למקצוע. תמיד התנהגתי בשיא הרצינות לכל התהליך שהחל בקבלת המייל, ההגעה להצעת עבודה, דרך ההכנה להופעה ועד הגעה למועדון כשעתיים לפני פתיחת הדלתות ועד סיום המסיבה וקבלת הצ׳ק.

אני לא חושב שאחזור לזה אי פעם בעתיד הנראה לעין אבל כן תמיד אזכור, אעריך ואחשוב על התקופה המדהימה הזאת שנתנה לי להבין שעם המון רצון ואהבה, ניתן להגיע רחוק, אם באמת רוצים.