מחלה שרואים רק מבפנים

לאירוס לא הייתה מחלה שרואים מבחוץ.
לא היה לה סרטן, או נכות והיא גם לא הייתה צמח.
לאירוס הייתה מחלה שרואים רק מבפנים.
רק מי שהסתכל עמוק לתוך הנפש של אירוס היה יכול לראות אותה.
ותאמינו או לא, לא הרבה רצו להסתכל לתוך הנפש של אירוס.
אולי לכל הבנים שנעצו בה מבטים הספיקו רק השיער הבלונדיני הארוך שלה, והבגדים היפים שבהם היא הייתה מתלבשת, והעיניים הכחולות החודרות שלה שאף פעם לא היו חסרות הבעה.
אולי לכל הבנות שהרגישו שנאה אליה הספיקו רק השלמות שלה והעובדה שהיא לא הייתה יכולה לזוז מבלי שינעצו בה מבטים בשביל לתעב אותה כל כך.
אולי לאף אחד לא באמת היה אכפת ממה שיש לאירוס בפנים.
אבל לי היה אכפת. אני רציתי לראות את אירוס מבפנים.
אז הסתכלתי.
לאירוס לא הייתה מחלה שרואים מבחוץ.
לאירוס הייתה מחלה שרואים רק מבפנים.
מחלה שרק אני ראיתי כי הסתכלתי פנימה.
דיכאון, הפרעות אכילה, הפרעה טורדנית כפייתית, מה לא, בעצם.
הכל התערבב לבעיה אחת גדולה שהוסתרה מאחוריי שכבות של איפור ומסיכות שרק אני הייתי יודע מה יש מאחוריהן.
מסכות שהיו מוסרות כאשר היינו מגיעים לבית שלי או לבית שלה או לכל מקום שבו אף אחד חוץ ממני לא היה יכול לראות אותה מתפוצצת.
ואני הייתי איתה בכל הרגעים.
הייתי איתה שהיא חוותה התקף חרדה וצרחה על הרצפה, הייתי איתה כאשר לקחו אותה לטיפול נמרץ כי היא לא אכלה במשך 5 ימים, הייתי איתה כשהיא הייתה מדברת על כמה היא רוצה להרוג את עצמה,
הייתי איתה כשישבנו במרפסת למרות שירד גשם והיה קר נורא כי היא אמרה שגשם שוטף איתו את העצבות.
מיותר להגיד שזה לא עזר. היא נשארה עצובה, למרות הגשם.
ואף פעם לא חשבתי לעשות כלום.
זה היה חלק מאירוס. ואירוס הייתה מושלמת בשבילי.
לאירוס לא הייתה מחלה שרואים מבחוץ.
לאירוס הייתה מחלה שרואים רק מבפנים.
אבל כעבור כמה זמן אירוס התדרדרה והתחילו לראות את המחלה שלה גם מבחוץ. היא נעשתה עייפה, עצובה ורעבה תמידית וזה חלחל החוצה.
היא החלה ללכת כפופה, הפסיקה לנסות להסתיר את מה שקורה באיפור, התחילה ללבוש בגדיים ענקיים כדי שיסתירו כמה שיותר.
וגם אמא שלה שמה לב סוף סוף, אז היא גם נראתה כמו אחת שלוקחת כדורים כל יום. פעמיים ביום, אם לדייק.
כולם איבדו בה עניין.
הבנים כבר לא נהנו להסתכל עליה כי אירוס כבר לא הייתה מי שהם הכירו, והבנות דיי שמחו, למרות שאני שונא לקרוא לשמחה לאיד שמחה.
אני לא איבדתי עניין באירוס, כי רק ראיתי את מה שהיה בפנים עובר החוצה, וזה לא באמת הפריע לי, כי אירוס עדיין הייתה אירוס, אולי רק קצת יותר עצובה.
לאירוס הייתה מחלה שראו מבחוץ.
אירוס הפכה להיות המחלה של עצמה.
ויום אחד זה התפוצץ. ואירוס כבר לא הייתה שום דבר. שום דבר בכלל.
שום דבר חוץ מגוף חלול שהיה של ילדה עם שם מיוחד שעברה יותר מידי בחיים שלה.
אני שונא את עצמי כי אירוס מתה, וזה היה באשמתי.
כי מרוב שהייתי רגיל לסופניות של אירוס, לא קלטתי שמתישהו היא תביא לסוף שלה.