מחכה לו.

היא תמיד הייתה שם כשהייתי מבקרת…יושבת על הספסל ומלמלת דברים לא ברורים, תמיד תהיתי לעצמי אם היא שיכורה, או שפשוט החיים הם אלו שלקחו לה את השפיות…
היא תמיד הייתה שם, מכונסת בתוך עצמה, והייתה מחייכת לי עם הפנים העצובות שלה, חרושות הקמטים.
מאז שהייתי ילדה, נרתעתי ממנה, פחדתי…הוריי לא נתנו לי להתקרב אליה, כי חשבו גם הם כמוני, שהיא משוגעת.

היה זה אחד מלילות הקרים של נובמבר. בדיוק בזמן הלא מתאים, נהג האוטובוס החליט לאחר, זאת הייתה שעת לילה מאוחרת, והאוטובוס לא בושש לבוא, ישבתי על הספסל ליד התחנה ברחובות ירושלים כל כך רוצה כבר להגיע הבייתה, אל המיטה החמימה שלי.
ואז ראיתי אותה. במלוא הדרה. לבושה כותנת לילה לבנה כמעט כמו שיערות ראשה, צעיף צמר מסורבל ומקל הליכה, היא נשאה את עיניה כאשר נתקלה בנעליי, ומייד חייכה אלי במבט עצום. 
ליבי פעם בחוזקה, נרעדתי והתפללתי לאלוקים שייקח אותה מפה, רחוק ממני, אך הוא לא הקשיב כי התיישבה לידי, על אותו ספסל מזופט.
היא לא הפסיקה להתבונן בי, ואני התעסקתי בחימום ידי.
״בת כמה את חמודה?״ נרעדתי כאשר שמעתי את קולה, בוקט משפתיים מרוטות. מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד חשבתי שהיא אילמת, היא בחיים לא דיברה….ניסיתי לנחש אם היא זוכרת אותי, כי הרי היא רואה אותה כמה פעמים בשנה, כל שנה.
״שבע עשרה…״ אמרתי, אדי קור יצאו אל האוויר.
הזקנה חדלה מהלביט בי, היא בהתה באיזשהי נקודה בחלל, מחייכת, זכרת בזיכרונות שאיימו להיעלם.
״אדוארד…״ היא מלמלה כמה פעמים, הסתקרנתי. גייסתי את כל האומץ הנדרש ממני ושאלתי-
״מיהו אדוארד?״ לא ידעתי שלשאלה כזאת פשוטה הבנויה משתי מילים, עשוייה להיות תשובה אורכה, מפורטת, שלא נגמרת לעולם…לא ידעתי מיהו אדוארד כששאלתי את השאלה הזאת, לא ידעתי שהיה כל עולמה של האישה הזאת, והיה הסיבה לכך שחרב…

״נפגשנו…בדיוק כשהייתי בגילך, הוא היה חבר של אחי…בפעם הראשונה שאחי המנוח הזמין אותו לביתנו, בפעם הראשונה שמבטינו התלכדו ידעתי שהוא שלי, ושאני שלו. אני זוכרת את היום הזה כאילו היה אתמול, ה13 באוקטובר. כל הרגשות החלו להירקם כמו קורי עכביש מקווים לתפוס את הקורבן. החלפנו מילים, משפטים…שבתוכם ניסינו להסתיר את המילים שלא היה בתוכנו אומץ לב הנדרש להוציאם החוצה בגלוי. 
הוא הפך אצלנו לבן בית, רגשות כה עזים, תשוקה לוהטת אשר שמרתי רק לו איימו להתפרץ…אבל ידעתי שביום שיעשו זאת כבר לא אהיה חלק ממשפחתי, אבי ינדה אותי ולא יסכים לראות בי את ביתו.
באותו זמן הייתי מאורסת לאדם קר לב, שלכל ליבו לא שוקל כשליש ממה שיש לו בכיסיי מכנסייו…בימים האלו חמודה, לא הייתה לנו בחירה, על הנשים, במע לקשור את חיינו לעד, במי להישבע שאותו נאהב לנצח. 
גם אדוארד ידע, התחלנו להיפגש בסתר, בין מדפי הספרים, בין דפים המחילים שקרים, בין דפים אשר עליהם כתוב בדיו שחור סיפורים עם סוף טוב.
הוא היה התרופה שלי, מבינה? אחרי ימים של בדידות, חיים שלמים בצל של אנשים גדולים, שמשקיעים את כל יכולתם כדי להתביע את חותמם בילדם, מנסים לשכפל את עצמם…הרגעים איתו, רגעים של סוד, תשוקה, אהבה…רגעים שבהם הייתי נושמת כמו שצריך, הייתי אני, אזמרלדה בכבודה ובעצמה…מנשקת אטתו בלהט.
ידענו שסודנו לא יישמר לעד, ידענו שבסופו של דבר הספרים ילשינו עלינו…ויספרו את כל מה שראו, כל החוויות שחווינו באותם לילות קרים, שכל שאר המשפחה הניחו את ראשם על הכרים.
לבסוף אחי זה שגילה…אחי ה ששנא אותי מאז ומתמיד, קינא בי על זה שהייתי הבת היקרה לאביו, על זה שהצלחתי בכל דבר שעשיתי…על מתנות שהעניקו לי הא-ל בלי שביקשתי, כי אם הייתי מבקשת משהו…כל אשר הייתי מבקשת זה אותו, את אדוארד.
והוא כמובם רץ לספר לאבי, אבי זעם…הוא הפך לשד ממשי, אחי לעולם לא העלה בדעתו כמה הרס הוא הפיל העל ביתנו, משפחתינו…אבי לא רצה לשמוע ממני מילה, הוא סגר אותי בחדר עם סוגר ובריח, התנצל בפני ארוסי ושילם לו הון תועפות על שיברון הלב…
שנים שלא ראיתי את אבי כועס כל כך, המתתי בושה על משפחתינו, לאט לאט אנשים החלו לרחרח סביב השמועה שהופצה, שחתונתם של אזמרלדה ופדרו בוטלה…
הייתי ילדה חצופה, כשאשר פצחתי את פי אבי היה משתיק אותי בסטירה, בלילות הייתי שומעת אותו בוכה על דלת חדרי.
ואדוארד.
אבי אסר על אדוארד להניח את כף רגלו בביתנו, אחי ניתק כל קשר עימו, אבי היה מאיים עליו בשיענה אותו.
כל אירועים אלו היו כלום לעומת מה שהיה בשבועות לאחר מכן, הרגשתי סחרחורות ובחילות ולא הייתה ברירה ואבי הזמין לי רופא, הרופא בדק אותה וכשיצא שמעתי אותו אומר משהו לאבי בשקט וראיתי איך הצבע מפניו של אבי יורד…לאחר שהרופא יצא מבתינו, רק עורי יכול להעיד על מה שעבר עליו ביום זה…לכאלו מכות לא ציפיתי מעולם…הבנתי שאני בהריון, שאני נושאת את ילדו של אדוארד בבטני.״
הבטתי בידה של אותה זקנה, שהיו מלאות בצלקות דוממות, שאם היה בכוחן לדבר הן היו מספרות…הו כמה הן הו מספרות, הבטתי בזקנה בשקיקה שתמשיך,

״ לפני שאחי גילה הכל, בדיוק שבוע לפני אני ואדוארד הכנו תוכנית, תוכנית בריחה, ידענו שעל מנת שנחיה ביחד עלינו לחיות ללא משפחה, לחא עקיבות, עם שמות בדויים, בעולם שרק אני והוא יודעים את האמת. 
תכננו לטוס לפאריז, ולהשאיר את הכל מאחור…קבענו תאריך, קבענו שעה.
ונשבענו שאכן נהיה נוכחים ברגע שיחקוק את גורלנו לתמיד.
התאריך היה בדיוק כמה ימים לאחר שגיליתי שאני בהריון, כפי שסיפרתי לך אני הייתי נעולה בחדר אפור, נטול תקווה, התקווה היחידה שהייתה לי היא אותו יום ארור, שבו אני יוכל לראות את אדוארד, אביו של ילדי.
לא ידעתי באותו זמן מה קורה עם אדוארד, אני לא זוכרת מה קרה באותו שבוע….רק את אותו יום ארור, שבו אבי עלה על המזימה, היום בו אהובי חיכה שם באותה שעה ואני הייתי כבולה, באותו יום שבוא אהובי הפליג לארץ רחוקה, בלעדיי…באותו יום שבו מרוב צער אבדתי את הילד שלי, שלנו. התקווה שהיחידה שהייתה לי נשאבה על ידי הקירות שאפפו אותי. באותה שנה הפלגנו לאמריקה, אבי רצה להתחיל מחדש את כל העולם שאני החרבתי.
שנים שאני חיה לחא צל, שנים שאני מדמיינת אותו ברוחי, שנים של ציפיות, שנים של חקירות, ניסיתי למצוא אותו…למצוא אותי…איבדתי הכל…חזרתי לאחר שלושים שנה לירושלים, לאחר שהצלחתי להתנתק בכבלי אבי, כאשר אבי מת. אף אחד לא גר בבית הישן שלנו, נטוש, חסר חיים…בדיוק כמוני…הייתי מבלה שבספרייה שלנו, מחכה לו…מחכה שיבוא, שהוא לא אבד תקווה כמוני והוא ימצא אותי, ימצא אותו.
ומאז אני מייחלת לו, לשובו הבייתה…כמה שנים לאחר מכן התארסתי, החלפתי טבעות עם אדם טוב לב שכל מה שעשה עימי הוא חסד, אשר נח על משכבו…יודע שאף פעם לא אהבתי אותן באמת, ואף פעם לא אוהב…שאהבתי רק פעם אחת, שכל מה שזכור לי בבהירות זוהי נשיקת הפרידה שלנו, שמאז אני לא מפסיקה לחשוב עליו לרגע מפחדת שברגע שאני אחדל דמותו, פניו…יתעממו ולא אזכור איך הם נראים עוד…הייתי מתהלכת כמו שוטה, כמו רוח רפאים, השכנים התלוננו עליי כשהיו שומעים אותי בוכה וצורחת בלילות, בחלומות.. את הדברים שלא יכולתי להגיד כאשר הייתי מתעוררת…ורצו לאשפז אותי….אבל זאת הייתה תקופה שנגמרה כאשר כבר לא היה בכוחי לזעוק ולצעוק אפילו לא בחלומות…ומאז אני פוקדת את המקומות שהיינו בהם יחד מידי יום ויומו…לא מרפה.״
היא סיימה את סיפורה, שותקת…הבטתי בה, כזרה מוחלטת היא הפכה לספר אשר יש לו אינסוף עמודים, נתנה לי להרגיש מיוחדת בכך שידעתי את סודה, בכך שאני היחידה ששמעתי את קולה…
אוטובוס ירוק עצר מולנו, הבטתי והבנתי שזהו האוטובוס אשר אמור לקחת אותי הבייתה…נעמתי, מתלבטת, החזרתי את מבטי כדי להביט בזקנה, אך היא לא הייתה שם, נעלמה בלי רעש, כמו רוח רפאים.
ראשי הסתחרר מכל המחשבות אשר יקדו אותי ונפלתי שדודה לשינה…

שבוע לאחר מכן, כל משפחתי ציפינו לביקורה של דודה שלי מפאריז, ביום שבו הודיעהשהיא נוחתת בישראל אני ואימי הקדמנו את פניה בשדה התעופה, היא קפצה עליי בחיבוק, אוחזת בעיתון הבוקר.
ישבנו בסלון הרעוע ואכלנו ארוחת צהוריים..הצעתי לה את המיטה והיא הלכה לישון, בזמן שפיניתי את השולחן מבטי נתקל בעיתון הבוקר שאותו החזיקה בשדה התעופה, התחלתי לרפרף בו למרות שלא הבנתי דבר…הגעתי למודעות האבל ושאם שם אחד כאילו ביקש שאקרא אותו, הדיו פשוט זעק אליי בלי רחמים, היה רשום שם משהו בצרפתית ומתחת את שמו של המנוח באנגלית.

אדוארד פאניינטו.
1935- 2013.

הכתה אותי ודאות מסויימת, תחושה שזה אכן הוא, מושא אהבתה של אזמרלדה? למרות שלא ידעתי את שם משפחתן, אך זה לא היה חשוב..בכיתי, דמעותיי זרמו במורד לחיי, בכיתי בשבילה…
יומיים לאחר מכן אמרתי לאימי שאני הולכת לבקר את סבתא בירושלים, שיקרתי. קיוויתי לראות את הזקנה שתמיד ישבה שם בספסל הישן ברחוב הצמוד לרחוב של סבתי.
לא ראיתי אותה.
גם לא שבוע לאחר מכן, פקדתי את כל רחובות ירושליים בחודש האחרון ולא מצאתי זכר…
התחלתי לברר, העיקר שתיהיה תשובה להעילמותה של הזקנה, פגשתי באחת הזקנות כאשר נתקלתי בה בטעות, ושאלתי עליה, שאלתי על  אזמרלדה…
היא ענתה לי שהיא נפטרה לא ממזמן, לפניי חודש בערך…שרועה בזרועתיו של הספסל, הספסל הזה שלידנו.
רעד חילחל בתוכי, ריק אינסופי שאיים להתפשט בכל גופי…
הלכתי לבית הקבורות ושם ראיתי אותה, מצבה פשוטה ועליה היה כתוב,

אזמרלדה נוסטהם
1937-2013.
ה13 באוקטובר.

ואז הבנתי, שמאז אותו 13 באוקטובר שבו נפגשו לראשונה, הגורל חרץ שלא יכולו להיות ביחד, ואלוקים הבטיח להם שיום אחד הם יפגשו בעתיד, בעולם שבו יוכלו להיות ביחד.
באותו יום שבו נלקח אהובה על ידי הא-ל, הא-ל קיים את הבטחתו ולקח גם אותה, כשהיא יושבת על הספסל ומחכה לו, מחכה לו כבר שנים שבעיניה נראו כמו נצח, נאמנה לו.