מחייו של צלם – מאת פואד סלימאן

מחייו של צלם – סיפור קצר מאת פואד סלימאן

"זה כמו לחטוף אוכל עם מזלג, זה עניין של מהירות…., של זריזות, אם אתה עושה את זה במהירות מספיק גבוהה, אז אתה יכול לעשות את החטיפה, זה כמו "פאן" עם העיניים בלי פיקסציות, בלי להיתקע בכלל, תנסה את זה ארז, תנסה", אמר רון תוך שהוא מביט למעלה כדי לתפוס את מבטו המפוקפק של ארז. ארז חייך חיוך מלא גיחוך ואמר "נו, נמאס לי מהשטויות שלך, בפעם הקודמת ניסינו את ה"פאן" האידיוטי עם העיניים וזה לא עבד. לא מספיק שאתה משגע לי את השכל עם כל הצילום שלך, בחייך, בוא נלך לסנוקר או משהוא".
-"נו, רק תנסה את זה עוד פעם אחת, זה עובד אם זה מספיק מהר, מה ייכפת לך, יללה"
ארז נעמד זקוף כמו דקל, נאנח כדי לנשוף את הסבלנות האבודה בתוכו החוצה, עצם את העיניים הרחבות שלו. חושך מוחלט כיסה את עולמו, פתח את עיניו ולאט לאט סובב את צווארו ימינה, "פאן" מושלם, בקצב מהיר ואחיד, ומול עיניו הירוקות עברו הבניינים האפורים, שני בתי הקפה, הזקנה עם הכלב אשר יצאה לטיול, החתול הלבן הגאה, פח האשפה הירוק והעיקש, שני התיירות מאנגליה אשר שתו אספרסו קצר ופטפטו אויר אינטלקטואלי בנון סטופ, עץ האיקליפטוס הבודד, וכל מה שהיה לימינו של ארז ברחוב הלל בשכונת הדר עליון בחיפה.
-"ואללא, הפעם זה עבד" אמר ארז בטון גבוה, והמשיך "אבל מה זה עוזר, בחייך, מה זה עוזר בחיים לעשות "פאן" עם העניים, תהיה טבעי, רון, אתה לוקח את הצילום הזה יותר מדי ברצינות, אתה לא מצלמה לעזאזל".
רון חייך חצי חיוך כך ששפתיו התרוממו רק מצד שמאל, אם היינו רואים אותו ב"קלוס אפ", היה אפשר להבחין בתסכול הטמון במעמקי עיניו, ועיניו השחורות כפחם היו אכן החלונות של נפשו. הסתירה בין מבטו המתוסכל של רון וחיוכו הקומי לא השאירו לארז ברירה אלא לתהות בניסיון להבין את משמעותה של הבעת פנים זו, ואז לשנות נושא, כי זה היה טבעו של ארז, אין הוא מנסה לבחון את מה שאינו מבין. "המצלמה הזו שאתה סוחב לכל מקום, זה טוב להרשים בחורות הא, כולן חושבות שאתה צייד דוגמניות הא, חתיכת ממזר אתה, "ואחד" פוזה אתה דופק יא נקניק", אמר ארז, חייך, ראה שרון שקוע בעולמו הפנימי, סובב את צווארו שמאלה והביט ישר אל שדיה של אחת התיירות מאנגליה שקולה התרומם בצחוק קר וציני. רון היה אכן שקוע בעולמו, שני הבחורים נראו שונה, רון עם הלבוש השחור האלגנטי, רזה, גובהו בינוני, מביט אל תוך צווארו הארוך של ארז, אשר היה אפשר לחשוב שהוא שחקן כדורסל בזכות גובהו האסטרונומי ולבושו הספורטיבי. שניהם עמדו לבד על הרציף. הזקנה עם הכלב כבר נעלמה למרות מהירותה הזניחה, החתול הלבן מצא עניין באיזה לטאה ועזב את הסצנה, שתי התיירות היו הפוקוס של תשומת לבו של ארז, שופעות בביטחון עצמי, מלאות אופטימיות. העננים היו צפופים לעיל, דינאמיים, חסרי מנוחה, הם סימנו את תחילת הסתיו, השמש הציצה דרכם, אור סתווי ולא חזקה במיוחד, אור של צמצם פתוח היטב, עיניו של רון הביטו אל המרום בחיפוש אחר קולו המתרומם של מסוק מתקרב, בטח בדרכו אל בית חולים רמב"ם. חברי ילדות, רון חשב לעצמו, הם אכן היו חברי ילדות, אך רון היה עכשיו במקום אחר, הוא התחיל להשתנות, לראות את העולם אחרת, המסוק התגלה מול עיניו של רון, הוא שלף את מצלמת הוידיאו שלו וצילם אותו עובר הלאה, ואחר כך ירד ב"טילט" יציב ומהיר למטה, אל השולחן עם שתי התיירות, וצילם אותם לכמה שניות, עם קצת "זום", מידיום שוט, הם לא שמו לב לאקט הזה בכלל.
רון התחיל להתעניין בצילום לפני כשנה. בקצת הכסף שהוא חסך, הוא קנה לעצמו מצלמת ווידיאו. אין לו כסף ללמוד בבצלאל, או במכללה אחרת, והוא לא התקבל ללימודים לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב, פסיכומטרי נמוך, אך התעניינותו לא הפסיקה לבעור, הוא למד לבד, מאנשים שהוא מכיר, מצפייה אין סופית בסרטים, ואנשים שמכירים אותו אומרים שהוא חכם, פיקח, אוטודידקט, אך מעופף באופן בלתי נסבל, לפחות סנטימטר וחצי מעל לאדמה, כל הזמן. אני מכיר אותו כבר שנתיים, מאז שהייתי עדיין סטודנט לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. הכרתי אותו בסינמטק. היה סרט של פיטר גרינוואי, מספרים, הוא ישב לידי מהופנט כמו נוסע בזמן המראה משדה התעופה, הוא ניגש אלי אחרי הסרט, הציע לי נובלס, ולמרות שאני לא מי יודע מה איש של נובלס, המבט הקסום בעיניו והנמשים האדומים והחמודים אשר על פניו המוזרות, שכנעו אותי לעשן איתו סיגריה. הוא דיבר על אסטטיקה, על הפרפקציוניזם בתפאורה של גרינוואי, על השוטים הסטאטיים, ואני, אני יותר דיברתי על השקפתו של הבמאי ביחס לטבע האדם, על היצר המודחק, ועל סובלימציה, אך מתחת לשטח ומעל כל התחכום המעייף והניתוחים המתיימרים, ריחפה רוח של חיבה תמימה וילדותית. נמשכתי לריחוף שלו, לתחושת המסתוריות שהוא שידר, לקולו הצנוע, ולמימיקה של פניו. הוא ראיין אותי אתמול, כחלק מפרויקט שהוא לקח על עצמו. "לחפש את האנושות", זה הנושא של הפרויקט, סרט קצר ביוזמה אישית, הוא התחיל לאסוף חומר מלפני כארבעה חודשים, הוא מסתובב עם המצלמה לכל מקום, ומצלם את מה שהוא חושב כמתאים.

הייתה לרון פגישה עם האקסית שלו, האקסית המיתולוגית מה שנקרא. הוא ישב ליד הסינמטק בחיפה, על מדרגות הבטון, עישן נובלס והביט אל ההולכים והשבים, אל המטיילים בנוחות, וההולכים בחיפזון אל מטרתם. הוא המתין. היא הגיעה אחרי איחור משמעותי, משמעותי מספיק כדי להעלות את מידת הסטרס אצלו, לבושה בגדים חורפיים, למרות שהסתוו עדין לא חלף. היא לא אהבה להראות את גופה לעולם, חוץ מלבעלי המזל הנבחרים אשר היא צדה לעצמה מדי פעם. המצלמה שלו הייתה מונחת ליד אגנו מצד ימין. הוא ראה אותה ועמד כתגובה, מבלי לחשוב, מתוך הערכה, מתוך כבוד, מתוך חשש שהיא תפספס אותו. הוא נופף בידו. היא ראתה אותו, צעדה לעברו בצעדים מוקצבים היטב. מתוך בית הקפה אשר היה מימין למדרגות, נשמעו קולות של מוסיקת גאז ישן, בילי הולידאי, מוזיקה מתאימה הוא חשב לעצמו, מוסיקה אשר באה מתוך הסצנה, אמיתית, חלק מהמיזנצנה, לא מסנכרנת. "ליי" אמר רון בקול גבוה ומוצק, ככה היא אהבה שיקראו לה, העדיפה את זה על ליטל, לא רצתה לכלול טל בשמה, לא אהבה את איך שזה מצלצל. הם ישבו בבית הקפה ליד המדרגות, מסביב לשולחן פלסטיק לבן, כמו בפיקניקים ליד חוף הים, ממש צורם ולא מתאים לאווירה של המקום הפלסטיק הלבן הזה, חשב רון, אבל בארץ, יש כל כך הרבה דברים שאינם שייכים לקונטקסט כך שמתרגלים לזה, ואפילו מתחילים לחבב את הרעיון. שם ישבו כמה זוגות וכמה חבורות של נוער אופנתי וצבעוני. בטח חזרו מהודו ולא מצאו את עצמם, או מצאו מישהו אחר. התאורה הייתה תאורת לילה. כמה פנסים דולקים פה ושם, תאורה עמומה, דיק טרייסי כזה, כמה עצים מצד שמאל, חלק מטיילת קטנה וירוקה, קול המים המשפריצים מהמזרקה אשר בטיילת בקושי נשמע, והוא השתלב איכשהו עם בילי הולידאי. מבטו של רון היה מלא תשוקה נסתרת, התרגשות, התפעלות, וליטל הביטה במבטים מלאי תהילה, עוצמה וכריזמה, אך היה בהם גם עצב לא ברור, עצב אשר לווה את מבטיה מאז שרון מכיר אותה, עצב קיומי עמוק, כמו לזמרי בארים, לשחקני תיאטרון אבסורד, ולהומלסים.

-"ליי, טוב לראות אותך סןף סוף חמודה, התגעגעתי מאוד"
-"גם אני מתוק, גם אני, תגיד, בא לך לשחק סנוקר אחר כך, Please, יהיה כיף"
-"למה לא, למה לא" אמר רון וחייך.

ליי אהבה לשחק סנוקר. היא אהבה להיות במקומות גבריים. תמיד היה לה חשק להרגיש גנגסטרית, להרגיש חלק מהחבורה. ורון נתן לה את התחושה הזו, הוא התייחס אליה כחבר טוב ולא תמיד כבחורה אשר בה הוא חשק מינית. הוא נתן לה להרגיש חברות הדומה לחברות של שותפים לקרב. הוא לא שירת בצבא, סעיף נפשי, אך היא כן. היא עבדה עם נוער בעייתי, מורה חיילת היא הייתה, ואולי בגלל זה היא התאהבה בתחושת הגנגסטריות. "סבאבא" היא אמרה תוך כדי שליפת סיגריה טקסית, וחיכתה עד שרון ידליק לה אותה. ואכן הוא עשה, כמו תמיד, היא הבוס, הדון קורליוני.

-"איך הולך עם הפרויקט שלך" שאלה ליי בקול עדין.
-"טוב טוב, אספתי הרבה חומר, אני מצלם בטירוף, יש לי כבר שבע שעות מצולמות" ענה רון ונשען אחורנית על הכיסא.
-"יפה, יפה, כל הכבוד" אמרה ליי, היא אהבה להחמיא לו, נער בעייתי אבל מוכשר שכמותו. "מה צילמת?" היא המשיכה.
-"צילמתי את כל מה שאני מחשיב כאנושי" ענה רון.
-"כמו.."
-"כמו בחורות אנורקטיות בים, אנשים שמנים שעושים התעמלות, ילדים משחקים, מסוק בדרכו לבית חולים, זקן התולה את הכביסה, הומלסים, שיכורים משוטטים ברחובות הנמל באמצע הלילה, מלא דברים, אנושיים, נוגעים ללב, מצוקה, כאב, מוזרויות אמיתיות".
עיניה של ליי התרחבו, היא הביטה בו בשיא הרצינות ואמרה "זאת האנושות בשבילך. כך אתה רואה אותה. אני מבינה אותך רון, אני באמת מבינה אותך"
-"כן, זאת האנושות בעיניי, אני רואה אותה במצוקתם של אנשים, ולא בטקסי השמחה ובפוזות הכוח"
-"תראה לי את הצילומים, אני רוצה לראות אותם"
-"לא, אני אראה לך את הסרט כשהוא יסתיים, עוד שבוע יש לי פגישה עם ידיד שלי, פלסטינאי, אני מראיין אותו, בחור על הכיפק, ואחר כך זהו, אני לא מצלם יותר, אני מתחיל לערוך."
-"נחמד, נחמד, לך על זה"
-"תודה"
-"מה איתי, אתה לא רוצה לצלם אותי? מה אני לא חלק מהאנושות?" אמרה ליי בציניות.
רון חייך "בטח שאת חלק ליי, אבל את סרט אחר לגמרי, צריך לעשות עלייך סרט שלם, תשעים דקות, לתת לך את הכבוד המתאים".
ליי חייכה.

מול רון, מרחוק, עמד לו איש מבוגר עם זקן לבן וצפוף, לבוש בגדים של שנות הששים, מכנסי גינס רחבות וחולצה עם צווארון ענקי, הוא חיטט בכיסיו, חיפש בארנקו, אולי הוא חיפש את הכרטיס לסרט. רון שלף את מצלמת הווידיאו שלו וצילם, "זום-אין איטי על האיש, עד שהאיש מילא את הפריים, "קלוס שוט". רון רצה לצלם את חיוכה של ליי, אך משהוא בתוכו לא אפשר לו, הוא לא רצה להרוס את יופייה על ידי תיעודו. הוא לא רצה לשלוט בהבעות פניה, להלחיץ אותה, היא לא הייתה שייכת לסרט שלו, אולי לסרט אחר, סרט "ניו-אייג" מלא סצנות אפלות, היא הכוכבת, היא הדמות שהכי קשה להזדהות איתה אך לא משאירה לך ברירה אלא להיכנע לגדלותה, ולהזדהות בסוף, בלי מוסיקה רומנטית, בטח לא "בילי הולידאי", עם הרבה טקסט פואטי שחור, עם הרבה אקשן, אקשן פסיכולוגי, ארוטיקה מנוקרת. רון לא יכול להרשות לעצמו להכניס אותה לסרטו הקצר שאין בו דמות עיקרית, אין בו עלילה במובן הפשוט של המושג, ואין בו גדלות.

רון שוטט לו ברחובות הדר, מרחוב הרצל הוא עלה לנורדאו, הלילה היה נוירוטי, רוח סתווית נשבה בחיפזון, צפונית, מזרחית, לא צפויה, ללא החלטה. רון רצה לשתות בירה בפאב קטן שנקרא "העולם הזה", רחוב עלוב בלילות, רחוב זה, הוא חשב לעצמו. לא היו בו כמעט אנשים חוץ מגברים אשר היו בדרכם למכוני ליווי. פנסי הרחוב היו נמוכים ואינטימיים, השקיעו בהם, עיצוב יפה, רצפת הבן נתנה למקום גיל ישן. הכול היה סגור, אין חיי לילה כמעט באזור זה בשעה כזו, חבל. פתאום נשמעו צעקות, קללות, אקשן אלים. רון הביט לכוון הצעקות, לא ראה כלום, התקרב, והביט למטה אל רחוב הרצל דרך סמטה חשוכה שמחברת את שני הרחובות המקבילים. הוא ראה מריבה פיזית אלימה בין שני גברים, קטטת רחוב. חבריהם ניסו להפריד ביניהם מדי פעם, אך בסוף הם הצליחו לחזור לזירה שוב ושוב, רון צילם, הייתה תאורה מספיק חזקה למטה, כנראה בגלל שהם היו במרחק קטן מקיוסק דלוק היטב. הם בעטו, אגרופים, קללות, ממש סצנה אלימה ומלאה כסאח, רון צילם בשקט, הוא פחד להיות שם אך הוא הרגיש מחויבות לתעד. יופי של סצנה, הוא חשב לעצמו. אני חלאה של בן אדם, אנשים הולכים מכות ואני מנצל את זה, הוא המשיך במחשבותיו, אך המשיך לצלם בכל זאת, הוא היה מכור לסצנה, לא יכול להפסיק. המצלמה הייתה דינאמית, זריזה, כמו בסרטי דוגמא, הוא לא חשב על אתיקה, על חוכמה, על מוסריות, באותו זמן הוא פשוט צילם. הוא לא טרח לשאול את עצמו שאלות פילוסופיות מורכבות. מה שעניין אותו זה לתפוס כמה שיותר מההתרחשות, מתיאטרון הרחוב הזה שהתרחש מול המצלמה. הגברים למטה זזו בלהט, דינאמיקה מורכבת הייתה ביניהם, מתח, דמויות שונות עם סגנון התנהגות שונה, מעניין מאוד, סצנה מאוד חיה. פתאום רון הסתובב כדי לראות איש שעמד מאחוריו. האיש עמד בשקט אך רון הרגיש את קיומו. ובלי להגיד מילה, מייד היבט רון ונתן לו את המצלמה ואחר. האיש איים עליו בסכין ודקר אותו כלות כל שנפצע קצת, פצע זעיר מאוד..

רון התהלך במהירות לכוון ביתו. הוא הרגיש שהוא מרחף, הוא הרגיש שפתאום נהייתה לו נוכחות מופרזת, כל העולם צפה בו, צילם אותו, הוא לא היה שקוף יותר, הוא היה חסר אונים, בן תמותה, תופעה חולפת. פתאום הייתה משמעות לכל, משמעות חיצונית ולא פנימית, משמעות כי הזיכרון אינו בשליטתנו, משמעות כי הוא לא יכול לבחור יותר מה להנציח מתוך כל המתרחש בסביבתו. רגליו פעלו מתוך רצון לברוח, להתחבא ממצלמות האופק, להימלט מהצורך האובססיבי של מכשפת המגלומאניה בלהזכיר לאדם שהוא חלש, להתגונן. לא היה לו יותר מה שיגן עליו בפני האיום המתמיד של אובדן הרגע, בפני זריזותו הבלתי צפויה והקופצנית של שדון השכיחה. עיניו לא ראו דבר מלבד דרכו. לא היה יותר טעם להתבונן, ימינה שמאלה, הרי הכול חולף, לא היה חשק להביט. הוא הכריח את עצמו להמשיך ולהסתכל כי הוא רצה להגיע הביתה, לכבות את האורות ולהיות בחושך מוחלט, חושך מוחלט אשר בו הוא יכול להיות בטוח, בטוח בהגעתו של המוות, וזה הדבר היחידי שיכל לגרום לאובדן הזה של נשקו הדיגיטאלי להיות חסר משקל וזניח מול ענק הענקים הזה שמעברו אנו רק יכולים לשער. עיניו של רון לא זזו בחופשיות, הוא התחיל לחשוב על כל תזוזתה קטנה, לשלוט בצמצמיו כאילו היו "קאטים" אשר תזמונם סימל סוף לסצנה, "פאן" עם העיניים הוא לא העיז לעשות ברגע זה כי הוא עדיין פחד ורצה פשוט להיות בחושך מוחלט. סוף סוף הוא הגיע הביתה, הזמן עבר כל כך מהר עד שהוא לא הבחין בו בכלל. ברגע אחד הוא היה מצלם, ברגע אחר הוא היה בחושך מוחלט אצלו בחדר, תריסים סגורים, לא ראה כלום, עצם עיניו, פתח אותם שוב, אך ראה את אותם דמויות מוזרות של דמיונו. "פייד טו בלאק" מושלם, ללא כתוביות, ללא מחווה מיוחדת לאף אדם. נקודה, אולי נקודת סיום, אולי נקודת תחילה, אולי סוג של מוות זעיר, אולי סיום של סצנה, אולי סיום של פרק בסדרה, אולי פשוט פשלה בעריכה או משהוא כזה.

אחרי יומיים רון מכר את אוסף המטבעות הישן אשר סבא שלו הוריש לו ומיד קנה מצלמה חדשה, יותר מתוחכמת, עם רזולוציה יותר טובה, יותר קטנה מהקודמת.

לאחר כמה ימים, הגיע רון אלי הביתה. הוא לבש בגדים שחורים, גם החולצה וגם המכנסיים, ממש מלאך מוות מושבע. אני לבשתי מכנסיים שחורים וחולצה אדומה, הסתכלתי עליו במבטים מלאי סקרנות, ידידות, ואכפתיות עטופה בסוג של הומור ילדותי. הוא הביט אליי בנימה של כבוד, הערכה, אך גם אצלו היה אותו תבלין של הומור אשר ליווה את מבטיו, הומור זה היה אצלנו מתחילת הקשר. ישבנו במרפסת ושתינו קפה ערבי ללא סוכר, ממש כמו שהבדווים שותים. אפילו כשמזגתי את הקפה לתוך הכוסות הקטנות, עשיתי את זה כמו שהם עושים, מגובה משמעותי, כדי שהקפה יתאוורר ברכו אל הכוס. שמעתי פעם שזה יותר טוב לבריאות. לימיננו היה נוף יפה, חיפה, הנמל, אוניות, עכו, ממש סאן פרנסיסקו קטנה. השקיעה הייתה בשלבי איפור לקראת הצילומים, אך אני לא התייחסתי לצד זה, פשוט סירקתי את שערי השחור אחורנית. זה נתן לי מראה יותר מגניב, קצת קשוח אבל הבליט את מצחי הרחב. אחרי שיחה קצרה, הוא שלף את המצלמה והתחיל את הראיון.

-"איך אתה רואה את האנושות?" שאל רון תוך כדי "זום אין" איטי עד "לקלוס שוט".
חייכתי ואמרתי "שאלה גדולה, גדולה מאוד, אני אגיד לך את מה שאני חושב. האנושות בשבילי היא ערכים בהתגלמותם, היא סוג של התעלות מעל לאינסטינקט הפשוט, הגינות, מעשי עזרה, אבל להגיד לך את האמת, אנושות זה יכול להיות גם הרס מסיבי, הרי אנו החיות היחידות שעושים דבר כזה, אז מה זה אנושי באמת? אולי זה סוג של הקצנה שאנו עושים לדברים אשר נמצאים בטבע בצורה פשוטה יותר, תופעות מורכבות, סוג של הקצנה.

הראיון המשיך כחצי שעה, רון שאל שאלות רבות, ואני, בוגר החוג לפסיכולוגיה, עניתי בכנות, ניסיתי להיות אמיתי עד כמה שאני יכול, אבל בתוכי שאלתי כל הזמן, מה הוא באמת חיפש? האם אכן הוא חיפש את האנושות או האם הוא חיפש משהוא אחר? הרי אף אחד לא יודע להגיד מה אנושי ומה לא? לא פסיכולוגים, לא סוציולוגים, לא אומנים, לא אנשי דת, אף אחד. אולי הוא חיפש שלווה, מיוחדות, חופש, אולי הוא חיפש אמת מסוימת. לא היה לי מושג, ובאיזשהו שלב הבנתי שזה ממש לא משנה מה הוא חיפש, הרי כולנו מחפשים משהוא, וייתכן את אותם דברים. מה שמשנה היא הדרך שבה הוא חיפש, היופי של חיפושו זה, המקום שהוא מביט מתוכו כלפי, כלפי העולם, היצירתיות שלו, רצונו להתבטאות, להיחשף, להגיד משהוא, לדבר בשפה שלו. הרגשתי מאוד קרוב אליו, קרוב לצעקתו המעודנת, לעיסוק המתמיד שלו בשפה, בסמלים. הוא עמד וצילם אותי איך שניתחתי כל מיני נושאים, אך הוא היה גם שותף לניתוח שלי, ותמיד היה לו מה להגיד דרך המצלמה, תנועתה, מיקומה והכול. הוא נתן לי לדבר, הוא בחר בי לדבר, לדבר אליו, אל כל אשר יצפה, אך בסך הכול מה שנאמר היה מעבר למילים ולתזוזות מצלמה. מה שנאמר היה שייך לעולם של רגשות אינסופי אשר בתוכו אומנות מתממשת, היה שייך לשדה של פנטזיות אשר מתוכו נובע החופש, היה שייך לצורך הבסיסי ביותר לתקשר. רון נפרד ממני באותו יום עם חיוך על פניו, תהיתי אם זה היה בגלל שהוא היה מרוצה מהראיון או מזה שהוא חשב שהצטלמתי טוב, שהייתי פוטוגני, שהשמש האירה את הסצנה מספיק טוב, שה"זום" עבד כמו שצריך, או מזה שהוא ראה אותי שוב. אני עדיין לא ראיתי את הסרט הקצר שהוא ערך, אך ברצוני לראותו מחר, אולי ימצא חן בעיניי. או לך תיידע, אולי ייתן לי חשק רצון להגיד משהוא. זה משקרה, ראיתי עד הסוף, אחר התחלתי לנתח את הסרט לבד, אף אחד לא שמע אותי, ניתחתי וניתחתי בקול חלש כך שלא שמעו אותי.