מחוננת- פרק ראשון: מתכוננת

הסתכתי על המראה בעמדה מולי, מראה ענקית שהראתה יותר מחצי מחדר השינה של סבתא. היא הייתה בצורה סגלסגלה ועוטרה בעיטורי נחושת דקים ויפים מסביב. בים העיטורים אפשר היה לזהות סצנות מהתנ"ך, קין והבל, חווה והנחש, יציאת מצריים ועוד כול מיני. גם אלים יוונים נראו בכול מני מקומות לא צפויים, בדיוק במקום הכי גבוה, עמדה האלה אתנה בקטן, ינשוף על כתיפה ועייניה מלאות בחוכמה וניצוץ מסויים, כאילו היא חייה, והקפלים של שמלתה נראו כאילו הם זזים עם הרוח שנכנסה דרך החלון, היא נראתה… מציאותית כול כך? כאילו היא יכולה קפוץ פתאום מחוץ למראה ותתחיל לדבר על קרבות עתיקי יומין, על הינשוף שלה, על האבא הגרוע שהיה לה… על אחיה! אבל לא, היא נשארה קפואה על עיטורי הנחושת היפים, למרות שקפליי השמלה שלה זזו לפי קצב הרוח. ניערתי את ראשי בכדי להתעלם מהחיזיון הנורא, כאילו היה בו משהו הזוי שלא היה אמור להיות, הסתכלתי שנית על האלה אתנה, שנקפאה על עיטורי הנחושת שמסביב כאילו מעולם לא נעה עם הרוח.
"אל, תזוזי חומד" מללה סבתי, שעמלה על התסרוקת המסובכת שניסתה ליצור משערותי הדקיקות והבהירות. הסתכלתי לעצמי בעיינים דרך המראה. המילה הראשונה שצצה בראשי הייתה "מכוערת". פצעונים נפוחים קצת היו זרועים בנדיבות על מצחי, אפי הישר היה הדבר היחידי לטעמי שהיה יפה בפני, אף ישר וקטן מכוסה כולו הנמשים, לרוב מעליו היה זוג משקפיים עבים בעלי מסגרת אדומה משוצת בפרחים קטנים, אבל היום הרכבתי עדשו, שעצבנו אותו כול כך ובשביל למצמץ הייתי צרכיה לעשות שמיניות באוויר. עייני היו בצבע כחול אפור, נוטה לאפור מלוכלך. בעצם… הן חסרות צבע. בהירות מעט ובעלי קו מתאר כחול כהה. עיינ די גדולות ואישון גדול וסקרן, למרות שלמען האמת? אני מעדיפה להיות אדישה, חסרת סקרנות או אפילו לדות את הסקרנות אל הקצה. כי כמו שאומרים… הסקרנות הרגה את החתול. ובמקרה הזה, אני החתול. הסתכלתי על עצמי שוב, מנסה למצוא את הדברים היותר יפים בעצמי. טוב… כשאני חושבת על זה, זה השיער שלי. הוא בגוון שטני עם פסים בלונדיניים טבעיים, חלק למדי ובעל קרזולים קטנים פה ושם.
אבל בטוח אי אפשר לקרוא לי יפה.
"זהו… סיימנו" אמרה סבתא בסיפוק והלכה אחרוה בכדי שאראה את יצירת המופת.
זו הייתה צסרוקת מסובכת ויפה, כמה צמות קלועות יחדיו ומתאחזות לקוקו שחוזר לצמה שחוזר לקוקו שחוזר לשלות צמות וכך הלאה וכך הלאה, שיערי האורך כמעט תמיד הגיע לי הפעם רק עד המותן. ולא עד הברך.
"איזה יופי" זבתי מחאה כף בחיוך. ואני רק הסתכלתי בדבר המסובך הזה בעיינים פעורות, מופתעת מעצם כך שזה כול כך… יפה! כול כך מסובך ומטעה! ואפילו לא שוונץ אחד!
"ואו סבתא, התעלת על עצמך" אמרתי לסבתי, עדיין עם הבעת ההלם על הפרצוף, הגבות הגבוהות והפה התוח שנסגר לאיטו ואז נפתח שוב, מרוב תדהמה.
חיוכה התרחבוהיא חיבקה אותי מאחור נוגעת בכתפיי ומעבירה רטט עדין בצלקת שעל שכמי.
"אק תדאגי לא להרוס את זה" היא אמרה בטון נוזף. כנראה נזכרת בפעם האחרונה שעשתה לי תסרוקת מורכבת. פעם היא הייתה ספרת מקצועית, אבל לפני חמש שנים חזרה ללמד מוסיקה ופסנתר.
בגיל שמונה שלי, הייתה חתונה לדוד ג'ו, שהיה הדוד הכי חתיך שלי, ואני מצטערת נוא שהוא התחתן, הוא יכול היה ליהות בן הזוג הכי חתיך בכול נשף הקיץ הקודם! אבל לאאא, הוא היה חייב להתחתן לפני שש שנים! יום לפני החתונה סבתא הזמינה אותי למספרה שלי, מספרה די גדולה ברחוב דרלינג, רחוב של חנויות ומספרות ומכוני יופי יוקרתיים. "אם המכון של סבתא שלך שם" היא הייתה אומרת לי אז "תתגאי בזה". והיא הייתה מחייכת ופורעת את שערי. ואז מסדרתא ותו מיד בקוקו הדוק וללא שוונצים. תמיד אבא היה קורא לה "הגברת בעלת ידי הזהב". לא רק שהיא ידעה טוב לספר ולעשות תסרוקות בלי שוונצים וכאבים, היא גם הייתה יכולה לפתוח את פחית השימורים המקובעת ביותר, את הבקבוק הסגור ביותר ואת השמפניה הפקוקה ביותר. היא גם הייתה נורא טובה בבניית דברים! כשהיא הייתה קטנה, היו מספרים לי, היא הייתה היא הייתה בונה ממקלות בחצר בתים קטנים ומגלפת בובות קטנות, אותם היית מגלפת תמיד עם חיוך ועיינים גדולות, ותמיד, אבל תמיד התעקשה שגם לבנים תיהיה שמלה רחבת שוליים. כול ההבנות בשכונה צחקו עלייה, וכול הנבים צחקו על אחיה הגדול, הסבא מת'יו ז"ל. הוא היה לא בעל ידי זהב כמו אחותו, אלא היתנהג כמו פיל בחנות חרסינה, הוא היה רזה ודק, קל כנוצה שהולכת להעיפו ברוח, אבל תמיד היה לו חיוך על הפנים. אפו היה ישר כשלי וכשל אימי וכשל אחי הגדול. מכוסה כולו בנשמים. כשנאי מסתכלת על התמונות שלו כשהיה קטן, אני רואה ילד קטן, בן 11 בערך, בעל שיער בלונדיני די ארוך, עד בכתפיים, חלק כמו קש, עייניו הכחולות בעלת צב להבדיל משלי ומשל אחי, והן נוצצות מרוב שמחה, נמשים גדולים וקופצניים, לרגע לא עומדים במקום. והוא מחבק את אחיו התאום הקטן, שהיה מקורזל ופרוע, בעל עיינים ירוקות ובעלות אותו הניוץ המדליק. הוא היה מסתכל עליינו וצוחק. עד עכשיו הוא חי! אבל עכשיו הוא לא מקורזל, אלא בעל בלורית לבנה, הוא וסבתא עד עכשיו מתנגים כמו אחים. אנחנו קוראי לו סבא שמוליק. למרות ששמו האמיתי הוא דרו אבל לא משנה. בפעם הראשונה שאחי ואני פגשנו אותו, אני הייתי בת שנתיים, ואחי היה בן שמונה. הוא אסף אותנו בזרועותיו ולחש לנו בשקט: " אני סבא שמוליק, לא משנה איך קוראים לי השאר, בסדר? תקראו לי שמוליק… ברור?" הוא אמר, לנשימתו היה ריח של מנטה עדין, וזה היה כמו רוח מרעננת.
"אהא, שמוליק" הנהן במרץ אחי הגדול. סבתא נדה בראשה, שילבה ידייה וחייכה.
"כן… סבא שוליק! שוליק!" צווחתי בקול רם ותפסתי בשיערותיו. טוב… הייתי אז רק בת שנתיים.
הוא חייך והכל לצחוק. ואחי רק נזף בי והכה בשכמי בכעס בידו. והצלקת שלי כאבה.
התחלתי לבכות, וסבתא ואימא ואבא הגיעו לנחם אותי, ואני רק צרחתי "שוליק! שוליק!"
סבא היה נוכח בחתונה של ג'ו, הוא היה הרי דוד שלו! והוא תמיד חייך וחיבק אותי, אבל הוא התחיל ללכלך על הכלה מאחורי הגב שלו, הוא בא אליי באמצע החתנה ולחש לי, מתכופף, אני הייתי השושבינה, השמלה הלבנה שלי הייתה גדולה עליי בכמה וכמה מידות והיא כול הזמן נפלה לי והייתי צריכה להחזיק אותי בשתיי ידי כול הזמן.
"היא מכוערת זאתי… נכון? את ראית שאין לה בכלל חזה?" היא צחק וגיחך. התכלתי עליו במבט שואל וחזרתי לפזר פרחים על החתן והכלה שהתנשקו בלהט.
"מה זה חזה?" שאלתי בקול רם. הנשיקה נקטעה מיד, הכלה נדהמה ונשימתה נעצרה והיא נפלה, מעולפת, על ידיו של דוד ג'ו.
והוא רק הסתכל עליי במבט כועס נורא. סבא שמוליק צחק וצחק. התפקע מצחוק וכמעט נפל על הפרחים שמעדו בסמוך לחופה הענקית.
"מה עשית ילדה?" הרים דוד ג'ו. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא אי פעם צעק עליי. הוא תמיד היה נעים וחמוד, ונחמד! ןלפתע, עייניו מאדימו, נחיריו מתנפחים וראשו מתאדם. קולו היה מלא בזעם ושנאה, נוטף ארס, ואני, כמו ילדה בת שמונה טיפוסית התחלתי לבכות! בכיתי ובכיתי. עד שזה נמאס לכלה, שהתעוררה ביינתיים, וגם היא כעסה נורא, היא תפסה סשיערותי, שהיו כלואות בצמות דקות ומסובכות, והכלה פורמת ומושכת, נושכת וצווחת. כך שכסיימה ראשי היה מרוט לחלוטין והכאב צרב בגרוני ובגאוותי והאגו הקטן שלי, יצאתי מהכנסייה ורצתי אל תוך ידיו של אחי הבכור, שהיה גדול ממני בשש שנים, כך שהוא היה בן 1, שניגש אליי וחיבק אותי, נשק לי ולקח אותי הביתה. הזמנו פיצה וראינו טלוויזיה. אבל אני הייתי זו שהרסה את החתונה של דודי, והוא כנאה לא סולח לי על כך עד עכשיו, בשתיי הפעמים האחרות שראיתי אותו, ראיתי אותו מתנשק אם אישתו, כול זמן כמו איזה פסיכי.
"אווץ'" נגעת בראשי, שיערה מסויימת נשמכה יותר מידי ונ חתה על הכיסא המרופד.
"זו לא אבדה קזה" חייכתי וחיבקתי שנית את סבתי, שעייניה התמלאו דמעות. "רק נקווה שהדודה ניטשה לא תבוא לקונצרט" היא חייכה מעבר לדמעות.
"וסבא שמוליק?" חייכתי. היא הנהה בקוצר רוח. "הוא היה אמור להיות כבר פה" הוא אמרה בעצבנות.
"שאלום!" הוא צלצל בלדת הבניין. רצתי במהירות ופתחתי לו, שיעורתי האסופות לא זזות מילימטר.
ראיתי אותו ומיד החוורתי. שיערותיו נשרו כליל, ועייניו היו חסרות ניצוץ וצבע. חולצתו היפה הייתה מוכתמת במשהו דמוי קיא, וכתמי דם הופיעו על חזהו.
"סבא שמוליק? הכול בסדר?" שאלתי בדאגה. אבל הוא לא ענה, פניו היו מרוחוקת מאוד. התחלתי לדאוג.
"זבא דרו? אתה בסדר? תענה לי? דרו? מה קרה?" שאלתי בכעס וחיבקתי אותו, לא היה לי אכפת שנאי מחבקת ברובי קיא ודם. סמעתי את סתבא יורדת במדרגות אל חדאר המבואה וצופה בי מהצד, לאנוקטץ אצבע. גם היא בכתה.
"זה כבר 20 שנה מיום םטירתו של סבא מת'יו " הו אר בקול חסר תקווה.
כתמים קטנים של אור ריצדו מול פניי ונחתתי חסרת מאור עיינים על השטיח היוקרתי.
למה? כי אני תמיד חייתי באשליה שסבא מת'יו מת ביום הולדתי.