מחול השלדים המצחקקים

ממש ממש מזמן, טיפה לפני שנולדתי, קיבלתי הזמנה לנשף קסום!
בהזמנה לא היה רשום הרבה.
למען האמת, בעלי האירוע לא טרחו אפילו לכתוב את שמם באותה הזמנה מסתורית.

דעתי לא היוותה מדד כנראה להחלטת הבעלים האם אגיע או לו. את זאת אני יודע משום שברגע שסיימתי לקרוא בהזמנה את המילים "מצפה לבואך…" האוטובוס צפר במחאה לרצוני מתחת לחלוני, ונאלצתי כמעין בחוסר התעניינות בדעתי מצד הנהג, להיכנס אל מושביו הצפופים של הרכב.

הנשף נארך ימים על גבי לילות וסופו לא נראה באופק הקרוב.
נברשות יוקרה מלאות בנרות שלא כבים לעולם, היו קשורות מעל הרוקדים העליזים בעזרת חבלי זהב מסוגננים.
רצפת השיש הייתה כולה מתוכננת לרחבת ריקודים כמו זו מהאולמות הגדולים ששכנו בלב טירות המלוכה.
המוזיקה נשמעה בנקיות לרקע הרוקדים שרקדו זוגות זוגות עם מלבושים מקסימים – הגברים עם חולצות לבנות מכופתרות וגלימה מעוטרת בתפירת זהב, והנשים עם שמלות חינניות בעלות כתפיות מנופחות וחישוק שהוכנס בתחתית בכדי ליצור מראה מרשים כזה של נסיכות.

הדבר שהיה זר לעיניי ומעולם לא קיבלתי עליו תשובה אמתית, הוא מדוע מרבית האנשים באולם היו שלדים?
שלדים שחייכו רק כי אווירת האירוע הפצירה בהם.
מעולם לא באמת הבנתי מדוע השלדים המרקדים לא רוצים לגדל בשר על עצמותיהם?
מדוע הם מתרסקים כמו פרחים שקמלים לנוכח העובדה שפשוט אינם מעוניינים לשאוב שמחה אמתית מהסובב?

גם אני לא רציתי להגיע לנשף הזה.
גם אני נגררתי לפה בעל כרחי.

אבל אם כבר הגעתי לנשף המדהים הזה,
ואין לי אפשרות לפרוש ממנו מבלי לדעת איזה מין עוף מוזר שוכן לו מחוץ לטירה,
אז מדוע שלא אשמח באמת מרצוני?
למה שלא אשאף לראותיי את האוויר הצח מהחלונות הגדולים שפתוחים ואתענג בעיניי על שמחת היום שחיה ונושמת ומשתקפתמבקירות החדר הגדול!

להיות חסר בשר זו טיפשות גמורה כשאפשר לגדל ממנו בלי סוף.
ומה יותר טוב מאשר להחזיק בידיו של בן זוגך כאשר גם הוא קורם עור וגידים על עצמותיו הקשות?
אם אפשר לרקוד משמחה, אשנא את עצמי על היום בו ארקוד מחובה.